תרפיה באופטימיות

שבוע שעבר נסעתי לגבעתיים לפגוש את צילה.
צילה היא אחת מהמקימים של ביה"ס Knowmads בהולנד, שמלמד מנהל עסקים משולב עם פעילות חברתית,
ותכנית הלימודים שלו רק 50% ידועה מראש. את השאר הסטודנטים מבקשים במהלך השנה. חוץ מזה, הם גם מתחילים לעבוד עם עמיתים של ביה"ס מיד עם תחילת הלימודים, ולומדים איך לצמצם הוצאות, לגייס פעילים וכסף, למפות את המשאבים שצריכים וליצור שותפויות. כעת מקימים את ביה"ס גם בישראל…
הלב שלי דפק, והתרגשתי, כי ידעתי שכאן רציתי להיות כל חיי, אבל גם כי זה אישר לי תחושה שיש לי בבטן כבר כמה חודשים –
רעיונות משוגעים, מורכבים ולא נורמטיבים מתחילים לתפוס צורות בכל העולם ולהפוך לאמת מטרידה, אך בלתי נמנעת.

אני זוכר שדיברנו לפני שנתיים על כלכלה כספית, ולפני שנה על העצמה קהילתית ואישית,
וזה הרגיש שיש לנו עבודה של עוד כמה שנים טובות, ושההתקדמות תהיה בעבודה עיקשת ויומיומית. אפילו פסטיבל אקטיביזם, שמוקדש כל כולו למטרה זו הצליח לכנס כבר שנתיים 4,000 איש.
ואז הגיעה 2011, ושברה את כל מה שחשבתי בנושא. ה"אביב הערבי", יוון, ספרד, איטליה, ישראל ואפילו כתבות על סין קראתי.
ואז הם הגיעו בוול סטריט. כששמעתי את ההודעה שלהם לעיתונות בטלויזיה האמריקנית ידעתי שנפרץ כאן מחסום קריטי.

המפגינים האמריקאים חיים במדינה הכי משפיעה בעולם, וכתוצאה מכך בתנאי המשחק הנוכחיים הכי משחיתה. ההודעה שלהם לא יצאה כנגד בעל הון, פוליטיקאי, שליט או חברה מסחרית. המחאה שלהם יצאה נגד השיטה כולה, שבה אם תשדוד עסק תילך לכלא, ואם תשדוד מדינה תקבל בונוס.
לכן היציאה שלהם לרחובות אחרת. האמריקאים חיים במשטר הרבה יותר ליברלי מהמצרים לדוגמא.
הם לא צריכים את הטוויטר כדי לתאם בחשאי את ההפגנות שלהם.
עבורם השימוש הכל-כך טבעי במדיה החברתית הגיע למימדים ורמות חדשות –
עשרות קבוצות מקומיות הגיעו לאלפי חברים תוך שבועיים, והאינטרנט התחיל להיות מוצף בתכנים של המחאה הגלובלית האמיתית – נגד שלטון המכונה הכספית של וול סטריט והאג'נדה שלהם של רווחים לפני אנשים.

קחו לדוגמא את אירועי ה-15 באוקטובר. אחרי ששמעתי על זה לראשונה, ניסיתי לחשוב וגם שאלתי כמה חברים שמכירים את עולם המחאה טוב, האם אי פעם היה משהו כזה. רצף של מחאות מקומיות, שלכל אחת מהן יש את הבעיות המקומיות שלה, אך כולן מרושתות בבעיות דומות, בתקשורת משותפת ושפה דומה?
היו דברים דומים, כמו לייב 8 ששודר בכל העולם, או ימי שלום שהאו"ם מארגן וכדומה.
ההבדל הענקי כאן הוא שכל האירועים אורגנו ע"י אנשים פרטיים, בלי מימון מרכזי, בלי גוף שמתאם ביניהם(חוץ מהרשת כמובן) ובהתחשב בכך שכל מחאה קמה באופן עצמאי כדי לתת מענה לצרכים של הקהילה שלה, מדובר כאן בתופעה.

ישנו ציטוט-נבואה של קארל סייגן שאני מאוד אוהב, שמתחיל להתממש לאחרונה:

"המשיכות הישנות לשוביניזם דתי, גזעי ומיני וקנאות לאומנית מתלהמת, מתחילות לאבד מכוחן. מתפתחת מודעות חדשה אשר רואה את כדור הארץ כייצור חי ושלם ומכירה בכך שייצור שחי במלחמה עם עצמו, נידון למוות. אנחנו כוכב לכת אחד"

——————————————————————–

כדי להבין איך כל זה קורה, ומה המנגנון שמאחורי זה, צריך להבין מה זה מם(meme).
מם הוא יחידת מידע שמשתכפלת ממוחות ומאגרים לא-חיים של מידע, כגון ספרים ומחשבים, למוחות או מאגרים אחרים. את המושג "מם" טבע ריצ'רד דוקינס ב-1976 ברב המכר שלו "הגן האנוכי". הממים שמסתובבים ברשת בימינו,מכל סוג, משוכפלים ביעילות רבה ע"י הפופולריות שלהם. הכלים של הרשתות החברתיות הם כאלה שרעיון מספיק חזק, ברגע הנכון, יכול להיות למליוני צפיות ביום אחד כפי שקרה לא פעם בשנים האחרונות.

אבל אין דוגמא יותר בולטת להתפשטות רעיונות וממים ברשת מאשר המחאה נגד מבני השלטון של השנה האחרונה. קראתי השבוע בתיקון עולם על הרצון שנשמע לתודעה עולמית חדשה, ומבטא נפלא את המהפכה התודעתית הזאת, שבה יש אינספור יוצרים ועשרות אלפי מנהיגים.

אני בן-אדם די יסודי. כשאני נתקל באומנות שאני אוהב, אני נוהג לבדוק מי פרסם אותה ואיזה עוד דברים טובים יש לו. מצאתי את עצמי יושב שעות מול כל אלבומי התמונות של דפי המחאה האמריקאים ונדהמתי לגלות כמה טוב זה עושה לי. ומכאן הגיע הרעיון, בין היתר, לפתוח דף בעברית (לחצו ללינק) שיאפשר לאנשים להיווכח למה שקורה סביבנו.
הקונספירלה נועד לטפל באנשים באמצעות מידע שהופך אותם לאופטימים.
אני צופה בהרצאות על גילויים מדעיים וסיפורים מדהימים, שלטים של מפגינים מכל העולם ואפילו שיחות עם אנשים שפעם אי אפשר היה לדבר איתם על מהפכה… ואני רואה תהליך של הבדלה בין עיקר לתפל; תהליך שבו אנו מפרידים את עיקרי החיים, מה שמקיים אותנו ומה ששווה להיות קיימים בשבילו, ומה צריך לנפות כדי להגיע לשם.
והיה ברור לי מהרגע הראשון שהבנתי את זה, שזו המשימה החדשה שלי – לחשוף בפני כמה שיותר אנשים את הסיבות שהופכות אותי לאדם אופטימי בימים טרופים אלה.

אני קורא עכשיו ספר שנקרא טכנומיסטיקה, שבו עידו הרטוגוזן מתאר את האבולוציה של היקום כתהליך מתמשך, שבו שום דבר אינו נסוג באמת. גם כשפגע מטאור והשמיד את כל הדינוזאורים, החיים המשיכו בלי הפסקה והתקדמו לשלב הבא.
טכנולוגיה, לדבריו, היא לא יותר מאשר המשך המאמץ הביולוגי, שמתקדם בצעדים של מאות מיליוני שנים לכל המצאה, באופן של ברירה טבעית רנדומלית. טכנולוגיה היא ההמשך המכוון, ובאופן טבעי ככזאת, היא מהירה בהרבה. יתרה על כך, מכיוון שהידע נצבר נדבך על נדבך, יצאו ב2012 יותר ספרים, שירים, מאמרים, מרוב ההיסטוריה האנושית יחד, וכרגע חיים על הפלנטה כמות של אנשים ל85% מכל בני האדם שאי פעם חיו כאן. כנראה שגם בעולם הנשמות יודעים כמה מעניין כאן כרגע.

אנחנו חיים בתקופה של התעוררות. עם עידן התמימות הרחק מאחורינו, אנו מחפשים אחר פיסות מידע שיוכלו להתרכב יחד למבנה חדש לחברה. היום ידע זה כח, שינוי הוא עובדה, גמישות הכלי הכי חשוב ומחר מפתיע כל יום מחדש.

קנה המידה הטלסקופי של שינוי על פני מיליארדי שנים שלקח ליצור גלקסיות, מאות מיליוני שנים לחיים ביולוגים, עשרות אלפי שנים ליצור את השפה, מאות שנים לכלים מדעיים מודרנים, עשרות שנים להגיע לירח, הביא אותנו להישגים בקנה מידה מטאורי לשנים בודדות.
פייסבוק קמה ב2004 וטוויטר ב2006ת יש למישהו ויכוח על ההשפעה של השתיים האלו על החברה האנושית אחרי 2011?

אז זה התפקיד שלקחתי על עצמי כאן בבלוג, ובדף בפייסבוק. למצוא, להעלות ולארגן בצורה קוהרנטית חדשות טובות, אומנות של התעוררות והרצאות קצרות שיוכלו לשמש אתכם בויכוח הבא עם אדם ספקן או ציני –