סוף העולם (הישן)

מהפכה בעד ונגד

אז יצאנו לרחובות שוב. כרזות של ה29.10 עוד תישארנה ברחובות, והרבה שאלות יחד איתן באויר.
ואני שואל אתכם – לו הייתם אתם מרואיינים ע"י יונית, במהדורה המרכזית;
מה הייתם דורשים? קחו זמן לחשוב על זה, לא שאלה פשוטה.

האם הייתם משקיעים את הזמן בלציין ש50% מהשכירים מרוויח שכר מינימום?
או אולי ש80% מרוויחים מתחת לממוצע?
האם הייתם מספרים את הסיפורים השונים של חוסר הצדק,
שצצים להם ברשת כמו פטריות אחרי הגשם?

בכלל, כל הנושא של מנהיגות מעסיק אותי בימים אלו.
הטבע של מנהיג הוא להביא רעיונות חדשים, להיות מרכז כריזמטי של פעילים,
כלים, רעיונות ועשייה.
לאן אתם הייתם לוקחים את הציבור אם הייתם דפני ליף?

היום, במאה ה-21, הקהל שלכם בעצם בעידן שבו יש מלחמת עולם על תשומת הלב שלו.
מפרסמים, רשתות חברתיות, אמנים והוגי דעות –
כולם רוצים רק רגע מזמננו…
ובעולם הזה שבו תשומת הלב שלנו הולכת לנהיית מחולקת בין כלים שונים לצריכה מידע,
אנחנו גם פחות בוחרים איזה מידע לצרוך, והוא יותר עושה את דרכו אלינו.
מעניין כל הסיפור הזה, שהרי יש לנו נגישות גדולה יותר מלכל אדם בהיסטוריה היום.

בפוסט הקודם כתבתי על ממים, שזה למעשה מונח שמגדיר כל פיסת מידע, וככזאת יש לה נטיה טבעית לשכפל את עצמה.
כשאנחנו בוחנים את הנושא, זה מעניין לבדוק אילו מימים דווקא נשארים אצל המארח(אנחנו) שלהם.
ככה שכשאני אעמוד מול יונית, והיא תשאל אותי על ההפגנה הערב,
אני אצטרך להציג בפניה שילוב של רעיונות שמצד מאתגרים את הנורמות(דה, אנחנו מנסים לשנות כאן),
ומצד שני לאנשים יש כלים להבין אותם בכלל. הרי אם אתחיל לדבר על בנית קהילות שיתופיות בכל הארץ,
הקמת קואופרטיבים והקמת גינות קהילתיות… לאנשים יהיה קשה יותר לקבל את זה מאשר אם אדבר על אשמתם הגורפת והכוללת של חברי הכנסת.
הכי טוב יהיה אם אצליח להציג בפניה רעיונות או לינקים תודעתיים שאני ארצה שמישהו אחר ימשיך אותם ממני.
אם אני אפזר שמות של אתרים, או ממים ברשת ששינו אותי.

כלומר, הכי יעיל יהיה להציג בפני הצופה בבית פתיח מספיק מעניין שישלח אותו ללמידה של חומרים נוספים.
אף שלט בהפגנה, אף נאום מול אלפי אנשים, אף בלוג או פתק בפייסבוק(כמעט, תקראו את זה) לא מדבר על מה שבאמת מרחיב את הדעת.
יש ים של מספרים, דעות, מאמרים ושלטים על כמה שהמצב קשה –
אבל מעט שמדברים על דרכים אפקטיביות לפעול כדי להזיז את הדברים,
וממילא יש תחושה כללית שאין טעם ללמוד את הנושא כי הוא כזה מורכב.

אני מצטער, אבל אני לא חושב שזה האחראיות של השלטון להזיז את התחת שלו ולעשות שינוי.
אני לא חושב שהשלטון אמור להקים גופים שיתחרו בו, כמו התארגנויות אזרחיות.
וזאת בדיוק הנקודה. איפה אנחנו שמים את האנרגיה שלנו.

ציבורי וקהילתי

נניח שיש לכם 1,000 פעילים, משאבים כספיים נמוכים ומנהיגות מתהווה.
במה תשקיעו את זמנכם כדי להבטיח חברה צודקת ושיוויונית יותר מחר,
בהנחה שהפעולות שלכם נמצאות תחת זכוכית מגדלת?

אני מניח שהתשובה האינטואיטיבית שלכם היא –
להקים זעקה על המתרחש, לא לתת לכנסת לנוח ולהוביל קמפיין ציבורי.
אבל זה לא התשובה היחידה.

למעשה, זה תשובה די בעייתית.
מוסדות השלטון הצליחו הקיץ להוכיח כמה שהם לא יעילים בהתמודדות עם בעיות מתהוות בתחום הכלכלה, וכמה הגמישות של הממשלה מוטלת בספק. יתרה על כן, כשמדובר בפעילות מהסוג הזה צריך את הזעם ותחושות הקיפוח שמניעות אנשים לפעולה. זה מצריך מאיתנו להקפיא את התהליך שאנחנו עוברים כציבור במקום אחד – מחאה.

מצד שני, המישור הקהילתי שבו הפעולה תלויה הרבה יותר באלו שפועלים ומניבה רווחים חברתיים כמעט מיד,
אינה עולה באף עצרת.
קואופרטיבים, קבוצות שחיות ביחד, תעסוקה קהילתית, אסיפות שכונה וכסף מקומי/בארטר הם כולם
פתרונות נהדרים, שניתן לנוע לעברם עם הרבה פחות מיאוס, ועם הרבה יותר מקום ליצירתיות וביחד.
ככה, כשהפעילים הופכים לאנשים שחיים את מה שהם מדברים עליו –
שוויון, צדק, פחות ניכור, מדינת רווחהת, סולידריות, גאווה להיות ישראלי, ערבות הדדית…
ראינו השבוע כמה שכשהשלטון מתנהג בברוטליות הוא מצליח לעצבן את המוחים בארה"ב,
ובעצם ללבות את אש המחאה. אבל אי אפשר לסמוך על השלטון שיהיה כזה גס בכל שבוע, בכל מקום.
הדלק חייב לגעת במניעים גם של אנשים חושבים, של עשירים, של עניים, של סקרנים ושל עתידנים.
תבינו – שינוי זה דבר מרגש. מדובר כאן בהיסטוריה בינ"ל, סיפור שהיה מקבל תסריט הוליוודי זוכה אוסקר.

צריך להצית לאנשים את הדמיון ולצאת מהקופסא – לבנות קהילות, להציע כלים חדשים,
לראות את הבעיה מזוית חדשה. הרי גם לכם זה לא חידוש שאיינשטיין אמר
שאי אפשר לפתור בעיה עם צורת המחשבה שהביאה את הבעיה.
זה מתאים בקהילות בהם הדיירים חיים לפרקי זמן ארוכים ביחד,
אבל מתאים גם לשכונות שבהם אנשים עוברים דירה כל שנה. אתם יודעים למה?
כי ב2011 שנה אחת שקולה ל100 שנים של פעם.
רעיון טוב באמת מטייל היום יותר מהר מאי-פעם.

מה בעצם צריך?

אחת השאלות המרכזיות שתושבי מאהלים שואלים את עצמם בכל העולם היא –
מה בעצם דפוק במדינה/עולם הזה, ומה באמת נחוץ לנו כדי לחיות חיים בריאים ומקיימים.
התשובה טמונה עמוק בגנים שלנו – מים, אדמה, מזון, חינוך רלוונטי, ערכים ברי קיימא ומרחב ליצירתיות.
החשיבה האסטרטגית שמובילה אותי במצבים כאלו היא מה ניתן להשיג קודם,
מה הכי נגיש, מה הכי דחוף… מכניסים את כולם למחשבון ויוצאים לדרך עם התשובה הכי כדאית.

בסופו של דבר, כשאנחנו יוצאים לעבר העשייה שלנו מתוך מחשבת תחילה על העולם שבו נרצה לחיות לבסוף,
הצעדים שלנו היום יהיו בכיוון הנכון.
סוף מעשה במחשבה תחילה.

אין זה מספיק להבין היטב את המשחק שהטייקונים והבנקים הבינ"ל תוו
לנו ולתת תשובות בתוך מסגרות המס, הקפיטליזם או החוק.
חייבים לפרוץ החוצה אל מערכות דמיוניות של ממש.
לדמיין עולם חדש זה לא מותרות,
זה כיום תנאי הכרחי להמשך המין האנושי.

יש לכם רעיון? הוא משוגע? יש לכם חלום שאתם מפחדים שהחבר הציני שלכם ירמוס אותו?
תכתבו אותו. תחשבו באיזה עולם היינו חיים אם מרטין לות'ר קינג היה שומר את החלומות שלו לעצמו.

סוף העולם (הישן)

על שלושה דברים הוא עומד העולם הישן:
על נפרדות – פחד ממוות, שנאה, כל הקונספט של האחר. 
על אידיאולוגיות – עקשנות ובורות שהדרך שלי צודקת משלך.
ועל מאבקי מעמדות – מפירמידות במצרים ועד לאס וגאס…

נביאים כלכליים אומרים שסוף העולם קרוב,
ושעוד רגע יצנחו השערים, הכסף יאבד הרבה מהערך שלו, ושמדפי הסופרמרקט יתרוקנו,
ושכדאי להשקיע בזהב מוצק, ולאגור זרעים אורגנים.
נביאים רוחניים אומרים שיהיו שלושה ימים של פחד, חושך ואי ודאות, ושכדאי למצוא אהבה בלב, וללמוד לעשות מדיטציה.
אנחנו חיים במערכת שהשווקים העולמיים שלה בנויים למעשה על תפיסות עולם שמתאימות לצרכים של המאה ה-19,
והשוק החופשי מאויים היום ע"י כלכלות כמו ייון, איטליה, אירלנד וספרד שהחוב הלאומי שלהן הפך לנטל על השכנות השמנות.

לפני שבועיים נתקלתי בהדרך לעין חרוד והופתעתי לגלות שיש רומן דיסטופי בעברית.
זה מדהים לגלות בכל פעם מחדש כמה אנשים מבינים, כבר שנים, שהאנושות חיה בסרט,
ושהתקציב שלו מנופח.

אז מה עושים?!

תראו, יש כאן הרבה גישות.
אפשר להפסיק להשתמש בכסף כמה שהאישה המדהימה הזאת עושה כבר 17 שנה,
אפשר וכדאי ללמוד מה בעצם קורה כאן ולמה זה דפוק,
אפשר לחלום על עולם חדש עם אנשים מחייכים, שאין בו מלחמת מעמדות(אפשר בכלל לדמיין עולם כזה??).

אני עצמי מאוד מעודד מהאירועים ב1,000 שנה האחרונות,
ועושה רושם שהם מובילים למשהו מאוד מפוכח, מאוד ער.
עד אז, ומכיוון שזה נושא מורכב,
אני משתף בתורה שלי בימינו:
על שלושה דברים אני פוקח עין בימינו –
על אספקת המידע שלי,
על היכולת שלי להרכיב מהחתיכות תמונה,
והיכולת שלי להתמודד עם זה.
כל השאר, תלוי בך.

ובעצם, מחשבה אחרונה

על שלושה דברים עומד לו העולם החדש:
על אחדות – אהבה, שעובדת באמת רק כשכולם מחליטים ביחד.
על שינוי מתמיד – שום דבר אינו אמת מוחלטת, והכול ממילא זז כל הזמן.
על שיתוף פעולה – שפע אמיתי? כן, תודה.