אנחנו כבר לא לבד

כולנו מרגישים את העומס…
לקחנו על עצמנו משימה ענקית – להוביל את העם שלנו לשינוי שאנחנו אפילו לא מצליחים להגדיר במילים.
חשבון הבנק הקורס, שעות השינה, העומס הרגשי, ימי החופשה שמחכים שניקח אותם…
אנחנו במרדף מתמיד, ולא משנה כמה אנחנו עושים זה מרגיש לא מספיק, לא מספק.
אנחנו מתרגשים בפעולות ובהפגנות, כאילו המחאה הזו היא הילד שלנו.
מתי בחרנו להיות כאן? האם זה באמת היה הקיץ, או שכל החיים חיכינו?

אני פוגש אנשים שויתרו על קריירה, אוכלים חסכונות, חזרו לגור אצל ההורים, ישנים על ספות,
חוטפים ביקורת מהקרובים אליהם, נכנסים לויכוח אחר ויכוח עם משפחה ונהגי מונית,
מתמודדים עם מחאה מצמטקת, נכנסים ל"פוליטיקה של המחאה" אפילו שהם שונאים את המילה הזאת.
הם לא נותנים לאדישות להוריד אותם, אופטימים למרות כל השיט הזה שקורה בעיתון ובטלויזיה,
וממשיכים להאמין.

רגעים של חוסר מוזה, בדידות, קשיים שלא חוו כל החיים, מעורבבים עם רגעי אושר,
תחושת "מצאתי את היעוד שלי", מעורבות אינטימית וכנה בחיים של אנשים שלא הכירו חודש לפני –
חברים הכי טובים שהזוי שנפגשו רק לפני כמה שבועות…
אזרחים מהמניין שמבינים בפרלמנט, בעיריה, בדיור, במדיה ובכלכלה יותר טוב מה"מומחים" וממקבלי השכר של המדינה לעשות את זה.
כי אכפת להם, כי הלב שלהם שם, כי זה חשוב יותר מאי פעם.

זה הקרב האחרון, אם לא זה אז לחו"ל, מה יהיה עם המדינה אם ניכשל?
הדרכון האירופאי, הכישרון המבוזבז בתעשיה הישראלית הקשה והמרה, חייבים למצוא איזה עבודת ביניים,
אבל קשה לוותר על השעות שהיה אפשר להשקיע במאבק.
אנשים שהשאירו מערכות יחסים זוגיות מאחורה, ששינו הרגלים, התגברו על פחדים,
שמכירים את עצמם מחדש ומרגישים פתאום ענקים.

אתם כאלה יפים. הרגשתי לבד, מוזר ובודד.
כולם היו כאלה מרוצים מהריאליטי, ומהעבודה ה"בסדר" שלהם, ואני הייתי כאן ולא ידעתי מה לא בסדר איתי.
למה לכולם כיף ורק אני מתעקש לעקוב אחרי מצב המשק?
"למה אתה לוקח את כל המדינה עליך" אבא שואל –
"אתה לא יכול לשנות כלום, אתה לא בפוליטיקה"…

בטח שאני יכול לשנות. אף אחד לא מאמין לי, אבל זה קורה בכל מקום.
אין עיר בלי מחאה בארץ. עזבו, בעולם.
אם רק כפתור האיוונטים בפייסבוק שלי היה מהדורת החדשות המרכזית
במקום כל הבולשיט הזה שמאכילים אותנו כדי לעשות לנו ספינים.

תמשיכו, תעשו לי טובה. אני כבר לא מרגיש לבד, אנחנו אוכלים אותו החרא, והשמחה שלנו משותפת.
אנחנו ביחד, וספקנים כבר לא מורידים אותי. אני מאחל להם שיצטרפו אלינו לא כי צריך עוד כח אדם במחאה –
אלא בשביל עצמם… כי זה יהיה הצעד הכי חשוב שהם עשו עבור עצמם בחיים שלהם.
להיות פעיל זה לאהוב, לכאוב, שיהיה לך באמת אכפת, להיות מעורב.
להיות פעיל זה לחיות.

תודה

נ.ב.

בימים קשים לזכור –
"אלו שרוקדים נראים משוגעים
בעיני מי שלא שומע את המוסיקה."
– אלברט איינשטיין

19 responses to this post.

  1. יש הרבה דרכים להניע "את כל העסק הזה" קדימה, וזה ללא ספק אתגר, מתגמל מאוד. תודה על ההשראה…

    להגיב

  2. Posted by יעל on דצמבר 28, 2011 at 12:22 am

    אתה כותב מקסים! תמיד ממלא השראה והנעה ..
    תודה!

    להגיב

  3. מדויק. גם אני כבר לא רואה ממטר כל מיני "דאונרים" למיניהם, בסגנון ה-עזוב זה בלתי אפשרי, זה לא שינה כלום וכו'. המהות, וזה מה שלמדתי ממאהל ק"ש, הוא פשוט להמשיך. ההמשכיות היא המפתח, ההתמדה הבלתי מתפשרת, שפשוט ממשיכה בלי לבזבז אנרגיה, פשוט להיות. והתודעה כבר עושה את שלה.

    להגיב

  4. Posted by דליה on דצמבר 28, 2011 at 1:51 am

    נפלא, נפלא נפלא! כל כך מתאר את ההרגשה שלי.

    להגיב

  5. הניצחון ייפול לתוך פינו, אם רק לא נזוז מככר התחריר.

    להגיב

  6. מסכים עם כל מילה, נהניתי לקרוא, תודה. 2012 הולכת להיות מדהימה!

    להגיב

  7. Posted by רות on דצמבר 28, 2011 at 3:18 am

    כל החיים חיכיתי לזה. תודה על המילים שכתבת

    להגיב

  8. Posted by רני צור on דצמבר 28, 2011 at 3:34 am

    כתוב יפה, אחלה בלוג ל-ר-מורליזציה. שאפו !

    להגיב

  9. תודה. זה נורא מעצים לדעת שאנחנו לא לבד..

    להגיב

  10. Posted by אלה on דצמבר 28, 2011 at 11:10 am

    תודה על המלים היפות אופיר, נתת לי הרבה כוח

    להגיב

  11. Posted by אסף בז'רנו on דצמבר 28, 2011 at 11:11 am

    אמרת את זה הכי ברור ונכון שיש. תודה,

    אסף

    להגיב

  12. כל כך מוכר… ושמח שהכרנו…

    היינו שם 82 יום במאהל רוטשילד…
    כאשר הקמתי את מרכז המידע חשבתי שרק אזרים מידע בין המטה לפעילים ולאזרחים שעברו שם.
    ואז הגיעו שאלות שחלקן הפתיעו אותי. לדוגמה:
    "מה, אתם חושבים שתוכלו להשפיע על משהו?"
    ואז הבנתי שכל אחד חי את חייו לפי התגובות שמגיב גם על פעולות של אחרים.
    יש כאלה שמתלוננים, יש כאלה שמוותרים מראש, יש כאלה שמייאשים אחרים מלעשות ויש כאלה שעושים.

    נקודה נוספת למחשבה…
    אולי יש כאן גם התמכרות מסויימת?

    להגיב

  13. Posted by itay on דצמבר 28, 2011 at 2:18 pm

    צרת רבים חצי נחמה 🙂

    להגיב

  14. Posted by יהודה עתי on דצמבר 28, 2011 at 4:27 pm

    נהדר!

    להגיב

  15. Posted by משתמש אנונימי (לא מזוהה) on דצמבר 28, 2011 at 7:35 pm

    inlakesh!! ירבו כמוך, אנחנו לא לבד ככל שנתרחב נראה זאת יותר ויותר אין יאוש אנשים הזמן הוא עידן הלב, והלב מדבר פקחנו את עניניו אין סיבה לחזור חזרה הולכים קדימה בידיעה. כל אחד משרת תפקיד חשוב ביותר אנחנו צריכים כל אחד מאתנו. I&I

    להגיב

  16. Posted by משתמש אנונימי (לא מזוהה) on דצמבר 29, 2011 at 2:55 am

    איזה משאב רוח מרענן, כבר שנים שאני אומרת שלהחזיק את התום בשיניים נגד כל הציניות שסובבת אותנו דורש הרבה מאוד אומץ ..ואתה אפילו לא נחשב 'גיבור'.. ובכל זאת, מי שלא נותן לגלי הציניות לסחוף אותו הוא באמת גיבור.

    להגיב

  17. Posted by ברוך on דצמבר 29, 2011 at 3:47 am

    ההבנה וההכרה בכך שאנחנו לא לבד ממלאת אותנו באושר חדש ורענן שמעולם לא חשנו בו קודם. זה באמת אושר חדש, כי הידיעה שאנחנו כ"כ חזקים, וכ"כ נכונים, נוסכת בנו את הביטחון שהיה חסר לנו עד עכשיו. אנחנו יודעים שיהיה טוב, לא כי זו איזו אמת אבסולוטית אלא כי אנחנו פשוט נדאג שזה יקרה. אנחנו. ביחד. באהבה.

    להגיב

  18. Posted by מורן בריר on דצמבר 29, 2011 at 12:52 pm

    מהמם ומרגש. מרגישה שדברת מתוך מוחי

    להגיב

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: