שדפני וסתיו רבו או שהמחאה נכשלה.
מצד אחד – המצב שאנחנו מנסים לשנות אותו הוא האדישות של העם. אנחנו רוצים שאנשים יתעוררו,
ויקחו חלק במאבק להחזרת המדינה לעם. עם פי עשר פעילים ממה שיש היום, אנחנו יודעים, היה אפשר להשיג הרבה יותר.
מצד שני – הסיבה המרכזית שאנשים לא מצטרפים זה כי הם חושבים שהמחאה מתה.
אנשים תמיד היו סקפטים לגבי היכולת שלהם לשנות כי הם מוחלשים ורגילים להיות פסיבים,
והם תמיד אומרים שהם יצטרפו כשכולם יבואו.
קבוצות מחאה, יוזמות חברתיות, קואופרטיבים, עסקים חברתיים, שיח חדש וערבות הדדית –
ואפילו איגוד עיתונאים חדש שקם לו השבוע.
החלטתי להקדיש לכך דף בבלוג, שנקרא פירות המחאה, ואתם מוזמנם לבקר.
כולנו רוצים עוד פעילות, ואני רוצה לעמוד כאן על נקודה קריטית:
כשאתם נותנים לאדם סקירה של כמה המצב רע, ומספרים לו על עוול, עוני,
פערי מעמדות, כנסת שנראית כמו ביה"ס תיכון, דמוקרטיה בסכנה ושפתאום צריך להלחם על זכויות נשים…
ובכן, אתם ולקחים את הסיכון שתפריעו לו קצת. שתנסו להוציא אותו מאיזור הנוחות שלו.
כמה פעמים קרה לכם התרחיש הבא –
זה תפקידנו להמשיך את מה שהתחלנו במאהלים –
לעשות כיף, לבנות קהילה, להיות סיפורי הצלחה עם רגליים.
האופן שבו אדם נחשף לידיעה מסוימת מכריע גם את טיב ההקשבה שלו
לידיעה, וגם למערכת היחסים שנוצרת בינו לבין המידע.
ברדיו, בעיתון ובטלויזיה? רחוקות, צרות של "מישהו אחר", ובטח לא משהו
שאתם יכולים להשפיע עליו.
זה יכול להיות חוג בית, או שיחה בבית קפה…
זה יכול גם להיות באוטובוס – אבל המפתח בלי ספק הוא להסתכל בעיניים,
להקשיב ולחפש במה שהאדם מולכם מספר לכם את מה שמפריע לו.
היתרון הבולט ביותר של האמת זה שהיא נכונה!
אנחנו צודקים – באמת יש כאן עוול, הוא ברור לכל, ובאמת אפשר לפתור אותו עם חזית חברתית מאוחדת!
אבל כמה אנשים צריך לדעתכם בשביל חזית כזאת?
היום לאף מפלגה מרכזית בישראל אין כזה מספר של אנשים
עם מחויבות כפי שיש לנו.
לוקחי אחריות מעשיים.
כי הם מתים להמצא על ידינו בדיוק כפי שאתם חיכיתם כל החיים עד
לתחושה המשכרת והנפלאה של מה שקורה לנו כבר חצי שנה.
להזמין אותם לשיח משמעותי, לשבור איתם סופית את ההיאחזות במערכת,
להכיר להם את כל הדברים הטובים שקורים סביבנו, ולהזמין אותם ליצור או להצטרף ליוזמה חברתית –
שבתורה תאפשר לאנשים לחוות עולם חדש הלכה למעשה.. וחלק מהם יצטרפו לפעילות,
ויחפשו את הקרקעות הפוריות בסביבה שלהם.
ובאמת התכוונתי לזה. כמה ימים אחרי הגיע אלי אחד המיילים המדויקים
שקראתי בחיי. הוא פשוט ריכז עברונו את המעבר, תמונה אחר תמונה.
אנחנו מתאחדים להפסיק ובמקביל מתאחדים לקיים:
– מניצול וזיהום כדור הארץ לבניית פרמקלצ'ר ואיזון סביבתי
– מייצור אנרגיה מדלקים מאובנים לייצור אנרגיה טבעית חופשית וחינמית
– מחסימת טכלונוגיות מתקדמות לאיפשור מהקיים בשפע לכולם
– מייצור זול שנהרס/מתכלה מהר אל ייצור איכותי ויעיל
– מרפואה מערבית שברובה חולה אל רפואה הוליסטית מאוזנת ובריאה
– מייצור וצריכת תזונה קלוקלת ורעילה לקיום תזונה נכונה וטובה
– ממשבר מים לאיסוף יעיל של מי גשמים וטל
– ממערך חינוך סגור ומיושן למערך חינוך פתוח, עדכני ומהפכני, החוקר ומאפשר אהבת הלב הטבעית
– לעורר האחד יחיד ומיוחד בכל אחת ואחד
– משחיתויות וקשר הון שלטון למעגלי הנהגה מקומיים עד עולמיים
– מעוולות ופגיעה בזכויות אדם בסיסיות אל צדק, שמירה על החברה ואהבת לרעך כמוך
– מפגיעה בבעלי חיים למוסריות והגינות
– מהסתרות ושקרים והדחקה אל חשיפות האמת ומודעות למה מחזיק את המצב הקיים והלא רצוי בקרב ה 99%
– מריבוי עצום של ייצור ועבודות סרק הנולדות מתוך כך שהמשחק כיום הוא עדיין כסף, אל הפסקת עבודות ומוצרים שלא תורמים לנו באמת,
אדרבה אלה המזיקים לנו כאורגניזם אחד של החברה האנושית, החי, הצומח והקיים בכדור הארץ והיקום.
נפנה עצמנו מתודעת אינדיבידואליזם ונפרדות אל קהילות וקואופרטיבים המפשטים וממקסמים
את איכות החיים ומעלים רמתה.
——————————————————————-
"אלו שהתעוררו – עולם משותף להם.
ואילו כל ישן פונה רק לעולמו שלו"
– הרקליטוס
Posted by ירון בן עזרי on ינואר 25, 2012 at 12:55 pm
אופיר שלום,
למרות שאני מסכים רוב הדברים שכתבת במאמר היפה הזה, הוא מעורר בי תחושת עגמומיות.
קוראים לי ירון, אני בן 40 ואני פעיל במאהל המחאה בקריית שמונה.
את ההליך שאתה מתאר אנו חווים במלוא העוצמה במאהל שלנו. ובדיוק כמוך גם אצלנו רבים וטובים חושבים שזה בדיוק הזמן לעבור לעשייה חיובית, מרכז קיימות, קואופרטיבים וכו'. לעניות דעתי, זו בדיוק הנקודה בה המהפכה עשויה להתחיל לגווע.
הייתי שם כששנטיפי עוד היה כפר אקולוגי ולא פסטיבל. הייתי בריינבאו, הייתי שם כשכמות לא מבוטלת של אנשים חשבו שמוסיקה פסיכודאלית ומעט סמי הזייה ישנו את התודעה האנושית. היינו אז הרבה יותר מ-3000 איש, היינו מלאים בחזון ובכוונות טובות, אז למה נכשלנו?
היינו מנותקים. חשבנו שאם נקיים את הפעילות שלנו באהבה ובשמחה זה יחלחל לכולם, והיו רגעים שאשכרה האמנו שזה קורה… מה נשאר? פסאודו ניו-אייג', בורגנות עם קינואה. בטוח שלא מהפכה.
עם תיאור המלכוד שכתבת אני מסכים. עם הרעיון שצריך להראות את תוצאות המהפכה אני מסכים. צריך להוציא את האנשים מאזור הנוחות שלהם, אני מסכים, המדיום הוא המסר, מסכים. מהמסקנות, אני מפחד. המעבר לעשייה של פרמקלצ'ר והדיבורים על שפע, אנרגיה טבעית, איסוף מי גשמים (שאגב, אסור בחוק…) ועוד כהנה וכהנה, יבנו את החללית שבעזרתה יתנתקו אותם 3000 איש מכדור הארץ שנקרא המציאות של האזרח הפשוט, ויבדילו את עצמם מהציבור סופית. בכדי להבין את זה לעומק, כדאי באמת להסתובב בבתי קפה וברחוב ולדבר עם אנשים. אנשים פשוטים שבשבילם דיבורים כאלו מעוררים כעס, תסכול, תמיהה, ובמקרה הטוב – חיוך של זלזול.
לעניות דעתי, המיוחד במהפכה הנוכחית הוא הדיבור על הפשט, על הארנונה, על המיסים, על הקושי היומיומי של חיים תחת מערכת מעוותת ומנצלת. לזה אנשים מתחברים, וזה מעורר בהם זעם. זעם זו תחושה שנגישה לאנשים הרבה יותר מאהבה ושמחה, לצערי, אבל זה מה שיש כרגע.
לכן אחרי קריאה של המאמר, והסכמה עם תיאור המצב המתסכל, הנה הצעה שונה במקצת – להמשיך!!!! פשוט להיות נחושים ולהמשיך בעוד מאותו דבר, מתוך אמונה בצדק. עוד אוהלים, עוד הפגנות, עוד שביתות צרכנים, ובעיקר עוד אסיפות עם המכוונות לשיח משתף. הפעולות הללו יצרו את מרחב הפעולה שבו צמחו כל היוזמות של קואופרטבים, קיימות, חינוך, אנרגיה וכו'. ולכן, עוד מאותו הדבר ירחיב עוד יותר את חופש הפעולה, והיוזמות יצוצו מכוח העם ולא מכוח פעילי מהפכה.
אז מה עושים כשפוגשים את אותו אדם שאומר, זה לא עזר, זה לא יעזור, המחאה מתה?…
אומרים לו בפשטות: המהפכה כבר קרתה, ואיפה אתה עומד?
נסו וראו את התוצאות.
בנחישות ואהבה
ברכות
ירון בן עזרי
מאהל ק"ש