בואו, כולנו, ביחד, אנחנו, ביחד, כולנו

נכנסת בלא יודעין למשהו גדול,

ענק,

וממצב של משימה לאומית שכולם שותפים לה אפילו אם לא באים פיסית

פתאום אתה אוונגרד, ואנשים כבר לא תמיד מבינים אותך. הם חזרו לישון.

.

מוצא את עצמך מיואש מהאדישות יותר מכל דבר אחר

ומנסה להרים אחרים… עד שפתאום מוצא אתה שגם לך נגמר אותו כח מיוחד
הכח שצף באוויר בקיץ.

.

וכל הזמן ברקע, עולה לה השאלה לאן, ובאיזה כלי? מה המטרה הכי חשובה?

הפליטים? החבר'ה של התקווה? האם אני לא סתם הולך לאן שיש מסכנים? כיבוי שרפות? איך אמנע יותר מזה?

!!STOP!!

.

כשאתה במלאות אתה הכי יעיל, וכבר למדת את זה, אבל איכשהו אין זמן להגיע לזה בגלל הכאב, הפצע הפתוח, המדינה המדממת…
זה בכל מקום, ואתה לא מצליח לפתור את זה, ומצד שני אתה מרשה לעצמך להיות הכי חשוף לזה.

איך מביאים תועלת אמיתית? אפילו יוזמות יש יותר משעות ביום, וכל אחת ברוכה.

.

למשמר החברתי או לאסיפה, להפגנה נגד חולדאי או לערב בבית העם?
שתיקה או צרחה? לקרוא מסמכים על ועדות דיור או להפיל את השלטון?

ולקוראים שעכשיו בכלל לא מעורבים בכזאת רמה,

שמרגישים שרוצים להתניע, להתחיל לזוז, אבל מנותקים או מרחפים בחלל חוסר הסכמה עם כולם…

.

אני מושיט את ידי לכל אדם ואישה שאת החיים שלהם רוצים לשפר ביחד במדינה הזאת,

בין אם מחויבים כבר או לא, תעשו לי רק טובה אחת –

אל תשאלו את עצמכם מה העולם צריך. תשאל את עצמך מה מעורר אותכם לחיים ואז
לכו ותעשה את זה, כי מה שהעולם צריך זה אנשים שהתעוררו לחיים.

.

המחאה העירה אותנו לחיים תחילה, אבל מטרתה הייתה רק לתת את הפתיח,
בדיוק כמו כל התאהבות וגילוי חדש בחיים.

.

כשהתעוררנו ראינו שיש קשר שקושר בין כל המחדלים שאותם חווינו באופן אישי,

קשר שיכולנו לזהות אותו כהון-שלטון-עיתון, קבוצה מאוד מגובשת ונחושה של אנשים,

שמטרתם ברורה לכל –

לצבור עוד כסף, כח ושליטה.
זה היה חדש, זה היה מרגש! זוכרים?

.

להתעוררות הזאת היה כח אדיר, ואני חושב שאפשר להגיד שהמשימה הוכתרה כהצלחה ענקית –
היום כולם יודעים ומותר להגיד בישראל שהשיטה דופקת אותנו.

.

אבל בחייאת, אנשים, עד מתי נרדוף אחרי שריפות??
לא הגיע הזמן לאסוף את עצמנו? האם לא הגענו כבר למסקנה שאת השיטה יש לשנות לאט לאט בסבלנות?

הרבה אני כותב כאן על תכניות לעולם חדש, אסטרטגיה ומודלים ומה לא…
אבל הכול הכול נשען על אנשים חפצי חיים, מחייכים, קורנים השראה שיעשו את זה איתי.

בואו, אני אחבק אתכם. באמת! לא הגיע הזמן שנשים את כלי העבודה בצד לרגע?

בכנות עכשיו, לא בא לכם חיבוק?

.

אני יכול להגיד לכם כמה דברים עלי, ואני רוצה שתכתבו לי תגובה משלכם על זה:
א) אני ממש עייף, ומיואש לפעמים.
ב) מאוד חשוב לי שאנשים שאני מעריך יקשיבו לי.

ג) אני כועס על איך שאני מנהל את הגוף שלי.

ד) אתם מדהימים בעיני, והרוח שבכם, גם אם לא קבועה, ממש גורמת לי לרחף –
אני הרבה יותר בזכותכם.

ה) כוס אמא של ההון-שלטון האלה וכל המזימות שלהם.

ו) אני ממש אוהב את ישראל.

ח) יש סביבנו את צביר האנשים הכי מחויב וחלוצי שאי פעם דמיינו לקבל.

ט) בימים יפים, רואים אור בקצה המנהרה, ועושה רושם שהוא נהיה בהיר יותר.

י) והעיקר לא לפחד כלל

.

כולם רוצים הכרה.
הכרה היא בחינם, בוא ניתן להם אותה. מקבלים בחזרה המון, ממש ברגע הנתינה,
ומקבלים אותה כשאנחנו עושים משהו.

וואלה, חשוב לי שתגידו לי שאני כותב לעניין, אם ככה זה פוגש אתכם.
זאת הדרך שלי לדעת שקראתם, חוויתם, עברתם משהו, שיש ערך לזה שישבתי
והתלבטתי ומחקתי ושוב כתבתי… היה לי אכפת ממה שיש לך להגיד לי בתמורה –

ויותר מזה אני מנסה לחולל מהפכה בלבבות של כל קורא.

מהפכה של… של… הכול בסדריות מעורבבת עם רגע של מין אנחת רווחה של אהה…
לכל אחד יש בייבי כזה כמו שלי יש את הכתיבה. אני מאחל לעצמי לזכור את זה תמיד…

.

ויש גם אנשים פחות נחמדים, שקשה לסמוך עליהם. הם כאילו חברים שלנו במחאה,

אבל לפעמים הם גורמים לנו להרגיש דברים לא נעימים.

אני רוצה להאמין שהדבר הכי טוב שאפשר לעשות לגבי זה, זה להתחזק בינינו,
לחזק את הקשרים, את האמון, לעבור חוויות משמעותיות ביחד. לגרום להם להגיד,
להרגיש, לחשוב שהם גם רוצים כזאת משפחה אמיתית.

יש שם אנשים שאתם בראש שלהם כל היום. תשאלו אותם.

.

ממש בא לי שכשתסיימו לקרוא את זה, יהיה לכם מלא אנרגיה בבטן
עם חיוך טפשי, ולא תצליחו להחליט אם אני משוגע או גאון.

ממש!