ישראל ♥ את איראן

זה השבוע הכי מרגש מאז שפתחתי את חשבון הפייסבוק שלי לפני 3 שנים.
הדף הזה, שנפתח כדי לתת במה למקפיין של תמונות של ישראלים אמיתיים,
אזרחים, לא מזוהים עם אף גוף פוליטי, מביעים את אהבתם לעם האירני –
הוא התגשמות של חלום על תפקידו של האינטרנט במהפכה העולמית שלנו.

הסיפור הזה חושף הרבה יותר מאשר דעה שונה ממה שיש בעיתון,
הוא עדות למשהו מאוד חשוב שהשתנה בבני האדם לאחרונה –
הרבה יותר קשה לעבוד עלינו.

הכתבה הזאת של אור-לי בר לב,
מציגה טענה מרכזית שלנתניהו ולאחמדניג'ד יש אינטרס
לנפנף באיומי מלחמה לנוכח המחאות החברתיות שיש בשתי המדינות,
כדי להסיט את תשומת ליבו של הציבור דווקא בתקופה שבה הוא
הכי מאוחד כדי ליצור שינוי של ממש.
והיא פורסמה בדה מרקר! וקיבלה כמעט 800 לייקים!

זה מדהים איך שהטרנדים האלו נוצרים ברשת.
רק לפני שבוע כולנו קנינו כרטיס טיסה לאוגנדה,
והצטרפנו לצבא הילדים הבלתי נראים להפיכת
גוז'ף קוני לאדם המפורסם בעולם.

היוצר של הסרט המפורסם של קוני אגב,
נעצר השבוע לאחר שלכאורה רץ ערום ברחוב.
הפרסום האישי גובה מחיר, גם כשהסרט שאתה מוציא ויראלי מסתבר.

הכח שיש לרעיונות בימינו הוא מדהים.
אנו חיים בתקופה שמציעה את דרכי ההפצה הכי
יעילות וזריזות בהיסטוריה לחלומות, ולסיוטים של האנושות.

אז בחזרה לישראל, 2012, אנחנו רואים את מחאת הפסק זמן,
הדלק והרכבת הופכות את התנועה לפופולרית כל פעם מכיוון קבוצה אחרת,
עם מטרה אחרת, שלא לדבר על קוני או על אהבת איראנים.

בישראל ב2012 אין מטה סודי שמנהיג את המחאה,
היא שייכת כל פעם לקבוצה אחרת, עם מטרה אחרת,
ובתוך כך מלמדת את העם שכל מה שצריך זה רעיון אחד מדויק,
שכל אחד יכול לעשות את זה,
ושתכלס – זה כיף בטירוף.

מה יהיה הקמפיין הבא שיסחוף את העם?
האם הוא יביא עוד הפגנה כמו שהייתה בשבת,
או שמא התקפלות של תאגיד ענק כדוגמת אסם ותינוק הבמבה?

אבל עושה רושם שמה שזה לא יהיה, זה ימשיך את המגמה של ההתעוררות שמתרחשת בעולם –
אנחנו אנשים שלא לוקחים חדשות רעות כגזירות משמיים,
פשוט כי אנחנו מרגישים שכשאנו מתאחדים למטרה משותפת,
אז אפשר לעשות הכול.

רבות דובר על ה99%, ועל כך כשיבין ההמון סוף סוף שהוא אחד,
נוכל להפוך את העולם הזה לגן העדן שהוא אמור להיות –
הרי יש לנו כבר היום את כל הטכנולוגיה כדי להפוך את העולם למקום
טוב עבור כולם, סה"כ צריך לקחת על זה אחריות…
מה זה על זה, אחד על השני.

היום זה כבר הרי ברור –
אין ילד רע, יש ילד שרע לו.
אז אפשר לסמן את המטרה הבאה של התנועה –
לאפשר סוף סוף לשניים האלה לעשות את מה שהם באמת רוצים.