מכתב פתוח לגיא רולניק

הכול התחיל אתמול כשנכנסתי לדף של הבר קיימא וראיתי את ההודעה הבאה ששם גולש אחד…

מתוך הטור של גיא רולניק במגזין דה-מארקר של החודש. נראה לי שזה מתאים לכאן:
"הדור הקודם אולי קצת הכזיב. הוא היה עסוק בעיקר בעצמו והתעלם מהנעשה במדינה.
אולי אי אפשר לבוא אליו בטענות. הוא נשבה בקסמה של מהפכת הטכנולוגיה, הגלובליזציה ושאר התהליכים שצבעו את החיים בוורוד.
עכשיו, כשהוא מתפכח מחלק מהחלומות האלה, מאוחר מדי מבחינתו להשתנות ולשנות.
השינוי שייך לצעירים. אבל הוא יקרה רק אם הם, בניגוד לדור הקודם, לא יהיו עסוקים רק בעצמם, אלא בפנייה של החברה והכלכלה הישראלית.
הם אמורים להיות יותר מתוחכמים, יותר עירניים, יותר אינטרנטיים.
הם צריכים לדעת כיצד לגבש תמונת מציאות שאינה מבוססת על התקשורת הלפותה בידי הממסד והקבוצות העסקיות הגדולות.
יש להם את הכלים לחולל שינוי, והשאלה היא רק אם יהיה להם עניין ויכולת –
וזה כבר עניין לא כלכלי, אלא בעיקר תרבותי וערכי.
אולי לכם, הקוראים הצעירים של המגזין הזה, יש את התשובה.
אשמח לקבל אותה למייל שלי: guy.rolnik@themarker.com"

להלן תשובתי…

אהלן גיא,
קוראים לי אופיר ואני בן 25.

אני מנהל את הדף של הבר-קיימא,
שאני מקווה ששמעת עליו כבר,
ואתמול מישהו שם לי על הקיר את הטקסט שלך על הדור הקודם ודור הזה.
על איך שלנו צריך להיות אכפת,
ושהתפיסה שלנו תהיה מבוססת לא על התקשורת הישנה.

ובכן, מיד כשראיתי את ההזמנה שלך, מיד ידעתי שסוף סוף יש לי הזדמנות לשלוח לך את מחשבותיי בנושא,
וגם איזו הצעה לעשות משהו ביחד, אם תרצה.

בשלוש השנים שבהם אני עוסק בשינוי מנקודת מבט רדיקלית ושוחרת שלום,
שמתי לב לכמה דברים מרכזיים לגבי האנשים שהופכים להיות פעילים,
ששמים את הכלל בעמדה משמעותית בחיים שלהם.

קודם כל, לכולם משותפת ההבנה שהמערכת, ולא אינדיבידואל כזה או אחר
היא מקור הצרות שלנו ושצריך לנוע יחד כחברה למימוש מחודש של ערכים משותפים,
בשילוב של הבנות חדשות בכל תחומי החיים והמדע.

אבל ההבנה הז איננה מספיקה.
היא חייבת להיות מלווה בידיעה שלך יש את הכח להשפיע על כך,
והיום יותר מאי פעם, עם האתגרים הגלובלים בכלכלה, חברה וסביבה,
זה ממש לא מובן מאליו למישהו צעיר, ללא הון או גישה להשפעה דרך המדיה סתם ככה להאמין שהוא יכול להשפיע.

וזה בדיוק מגרש המשחקים המרכזי בעיני.
אני מאמין שעל כל פעיל נמרץ יש לפחות שניים שיש בליבם ספק לגבי סעיף האמונה,
ובמשך שנתיים אני חוקר כיצד ניתן לעורר אמונה אצל אלו שמבינים כבר –
ואני קורא לכלי המדידה שלי מד המסוגלות הציבורי.

דבר אחרון לפני הרעיון, כי זה חשוב,
בשנתיים האחרונות אני מלמד יזמות חברתית-עסקית,
תחילה במרכז סדנאות שהקמתי בשם האקדמיה לגיבורי-על,
ובשנה האחרונה כחלק ממרכז השל בביה"ס שנקרא שיפט.

ועכשיו, מה שאני מציע:
השיח כיום נוטה להתמקד כמעט כולו בסיבות לדאגה,
שחיתות, הפרטות ומדיניות כושלת.
הפתרונות שצצים לרוב עקרים לדעתי גם משום שהם מתקמדים בשינוי בתוך המערכת, שהיא באמת דפוקה,
וגם בגלל שהתנועה שלי לא נבנתה כדי למנף את עצמה לכח פוליטי קלאסי,
רק לכאוס המצוין הזה שתמחולל ברחוב,
וללוחמת הגרילה שמצליחה לדוגמא השבוע להוציא את מרץ מהקואליציה של חולדאי.

אבל הדברים האלה לא עוברים מסך טוב אל שאר ה7.7 מיליון אזרחים לעצרי.
הם לא מתרגשים ממיני הישגים שכאלו, כי הם אינם חיים את השינוי,
הם חיים את הריאליטי, המשכנתא, האלימות והייאוש שהם ישראל 2012 עבור יותר מדי אנשים.

מה שאנחנו צריכים זה שיח אופטימי וקונקרטי כדי לתת לאנשים תקווה,
לסלול עבורם נתיב שמאפשר זינוק במסוגלות
ולהוסיף לתנועה שלנו כיוון יותר מוחשי ופחות דקלרטיבי/אנרכיסטי/מפלגתי/דמוקרטיה שטוחה/אין לנו מנהיגים/כולם מנהיגים/מסמך דרישות,
משהו שאבא שלי(האזרח לדוגמא הקבוע שלי) יכול להבין, ויכול לעורר בליבו תקווה והשראה.

התקוה היא פרויקט שמורכב משני רכיבים בסיסיים:
אתר אינטרנט שמזמין את ישראל לספר לנו מה מעורר בה תקווה –
כל אחד נכנס ולפי פורמט פשוט שיצרתי יחד עם כמה שותפות עונה על שלוש שאלות על הסיפור מעורר התקווה שלו,
וכך ניצור ביחד את מאגר הסיבות לתקווה הגדול במדינה.

המרכיב השני הוא המזנק, קמפיין היציאה לשטח עם הסיפור הזה, שזה בעצם איפה שאתה נכנס גיא –
אני רוצה להפיק אירוע סביב עשרת היוזמות המובילות ליצירת 'צדק חברתי' בישראל.
להלן שאלון שיצרתי עבור חבריי שהשתתפו לא מעט אנשים, ואפשר כמובן לשלוח אותו לעוד אנשים,
מיותר סוגים מאשר חבריי הפעילים.

כשסיפרתי לאבא שלי על הרעיון לקחת עשר יוזמות הוא מיד שאל מהן היוזמות,
ועד שהגעתי לחמישית הוא היה(בפעם הראשונה שאני זוכר) ממש אופטימי,
והתחיל לדבר על זה שאי אפשר לעשות שינוי דרך הפוליטיקה ורק דרך החברה האזרחית.
אבא שלי פנסיונר של משרד החוץ, בו הוא שירת 44 שנה,
ואין מאמין גדול ממנו ביכולת של המדינה לעשות דברים.
אחרי שלוש שנים של ויכוח אינטלקטואלי הוא סוף סוף מבין למה אנחנו מסרבים להקים מפלגה!

אני רוצה לשכפל את התוצאה.
אני רוצה מאגר של מיליון סיבות לתקווה שגולשים כתבו, לייקקו ושיתפו,
אני רוצה סיפור ובאז סביב עשרת היוזמות האלה שמגיע להן להפוך לאייקונים כדי שהפעילים
הנוספים שצריכים את זיק התקווה יתעוררו גם כשהם יראו כמה דברים קונקרטים ומשמעותיים קורים,
ובעיקר – אני רוצה שיירקם סיפור של תנועה הולכת וגוברת, מתבגרת, שיוצרת מוסדות חדשים בכלים וחשיבה חדשה,
שכל אחד מוזמן להצטרף אליה בנוסף להפגנות שלה –
במקום שהוא בוחר לעשות בו קניות, או לבלות עם חבריו, במדיה שהוא צורך, בלימודים שהוא נרשם אליהם ובקריירה שהוא בונה לעצמו,
בכל הארץ.

תודה על ההקשבה.
—————————
רק כאשר נעז לחיות את החלום שלנו בהווה
יגיע העתיד

אופיר אביגד
יזם חברתי, בלוגר