טוב להדליק נר מלקלל את החשיכה

מה נותן לכם מוטיבציה להיות פעילים?

לנקוט עמדה?

כמה אומרים לכם שאתם מגזימים, שאין פתרון, שרק מפלגה,
שדפני וסתיו רבו או שהמחאה נכשלה.

עזבו אומרים, כמה חוקים אנטי-דמוקרטים ועליות במחירים העבירו מאז שיצאנו לדרך?

כמה מאהלים פונו באלימות?

.

אתם יודעים, יש שני דברים שהופכים אותנו לפעילי מחאה/התעוררות/סביבה –

ההבנה שהמדינה והפלנטה נמצאות בתקופה רגישה, אפילו מסוכנת;

והשניה, והיקרה בהרבה, היא שיש לנו את הכח לשנות את זה.

מוטיבציה לעשייה היא עסקת חבילה –

היא מונעת ע"י התנועה אל עבר משהו שאנחנו מאמינים בו,

אבל נשארת בטווח הארוך רק אם יש תוצאות.

 ועל זה אני רוצה שנחשוב הפעם…

.

כולנו רוצים שיצטרפו אלינו עוד אנשים, אז בוא נבין את המלכוד 22 שאנחנו שבויים בו:
מצד אחד – המצב שאנחנו מנסים לשנות אותו הוא האדישות של העם. אנחנו רוצים שאנשים יתעוררו,
ויקחו חלק במאבק להחזרת המדינה לעם. עם פי עשר פעילים ממה שיש היום, אנחנו יודעים, היה אפשר להשיג הרבה יותר.
מצד שני – הסיבה המרכזית שאנשים לא מצטרפים זה כי הם חושבים שהמחאה מתה.
אנשים תמיד היו סקפטים לגבי היכולת שלהם לשנות כי הם מוחלשים ורגילים להיות פסיבים,
והם תמיד אומרים שהם יצטרפו כשכולם יבואו.

.

אחת המשימות המרכזיות שלנו היא להראות לאנשים את הפירות של הקיץ –

את מדינת ישראל החברתית שנמצאת פתאום בכל מקום למי שבעניינים, ויודע איפה לחפש.

אנשים רוצים לראות תוצאות?

בואו נספר להם על התהליך, שאנחנו מתרבים עם כל יום שעובר,

בואו נהפוך את זה למשימה שלנו לאסוף את כל החדשות הטובות הקונקרטיות שהמהפכה

שלנו ייצרה ועוד מייצרת –
קבוצות מחאה, יוזמות חברתיות, קואופרטיבים, עסקים חברתיים, שיח חדש וערבות הדדית –
ואפילו איגוד עיתונאים חדש שקם לו השבוע.
החלטתי להקדיש לכך דף בבלוג, שנקרא פירות המחאה, ואתם מוזמנם לבקר.

.

עכשיו בוא נחזור לחיינו –
כולנו רוצים עוד פעילות, ואני רוצה לעמוד כאן על נקודה קריטית:
כשאתם נותנים לאדם סקירה של כמה המצב רע, ומספרים לו על עוול, עוני,
פערי מעמדות, כנסת שנראית כמו ביה"ס תיכון, דמוקרטיה בסכנה ושפתאום צריך להלחם על זכויות נשים…
ובכן, אתם ולקחים את הסיכון שתפריעו לו קצת. שתנסו להוציא אותו מאיזור הנוחות שלו.
כמה פעמים קרה לכם התרחיש הבא –

זה לא סתם – לרוב האנשים אין כח להתעסק בשינוי כי זה נראה להם חסר סיכוי, מורכב,

נורא קר בחוץ, כי הם יהיו היחידים אבל בעיקר כי כרגע נח להם.
זה תפקידנו להמשיך את מה שהתחלנו במאהלים –
לעשות כיף, לבנות קהילה, להיות סיפורי הצלחה עם רגליים.

.

אחד הדברים החשובים לזכור זה שהמדיום הוא המסר –
האופן שבו אדם נחשף לידיעה מסוימת מכריע גם את טיב ההקשבה שלו
לידיעה, וגם למערכת היחסים שנוצרת בינו לבין המידע.

זוכרים פעם, לפני שהייתם פעילים? איך היו נראות ונשמעות לכם אז ההפגנות
ברדיו, בעיתון ובטלויזיה? רחוקות, צרות של "מישהו אחר", ובטח לא משהו
שאתם יכולים להשפיע עליו.

.

לכן זה חשוב להזמין אנשים לשיח משמעותי – 

שמוגדר הכי טוב ככזה שבו כל המשתתפים בשיחה משמעותיים.
זה יכול להיות חוג בית, או שיחה בבית קפה…
זה יכול גם להיות באוטובוס – אבל המפתח בלי ספק הוא להסתכל בעיניים,
להקשיב ולחפש במה שהאדם מולכם מספר לכם את מה שמפריע לו.

.

לא צריך את כל העם איתנו כדי להוביל מהפכה חברתית של לקיחת אחריות וערבות הדדית.
היתרון הבולט ביותר של האמת זה שהיא נכונה!
אנחנו צודקים – באמת יש כאן עוול, הוא ברור לכל, ובאמת אפשר לפתור אותו עם חזית חברתית מאוחדת!
אבל כמה אנשים צריך לדעתכם בשביל חזית כזאת?

אני הלכתי על המספר 3,000.
היום לאף מפלגה מרכזית בישראל אין כזה מספר של אנשים
עם מחויבות כפי שיש לנו.

.

תרשו לי לשתף אתכם בחזון שיש לי, עם תכנית מעשית עד מאוד.

 נניח שכדי לעשות שינוי צריך כ- 3,000 איש מחויבים, מאוחדים,
לוקחי אחריות מעשיים.

להם אני קורא הקרקע הפוריה. תתחילו לחפש אותם –
כי הם מתים להמצא על ידינו בדיוק כפי שאתם חיכיתם כל החיים עד
לתחושה המשכרת והנפלאה של מה שקורה לנו כבר חצי שנה.

.

את הרציונל שאני מביא כאן לפניכם, שטוב להדליק נר ולעסוק באנשים שרוצים ומחכים להקשיב לנו,

מאשר רק לקלל את החשיכה, בלי להציע או לנוע לעבר פתרונות בעצמנו –

את הרציונל הזה ניתן ליישם על תנועת המחאה השלמה, וגם על כל פרויקט בנפרד.

הוא פונה לכולם.

.

מתוך האנשים שמאוכזבים מהשיטה, למצוא קרקעות פוריות,
להזמין אותם לשיח משמעותי, לשבור איתם סופית את ההיאחזות במערכת,
להכיר להם את כל הדברים הטובים שקורים סביבנו, ולהזמין אותם ליצור או להצטרף ליוזמה חברתית –
שבתורה תאפשר לאנשים לחוות עולם חדש הלכה למעשה.. וחלק מהם יצטרפו לפעילות,
ויחפשו את הקרקעות הפוריות בסביבה שלהם.

.

כתבתי שבוע שעבר שנמאס לי מכל חצי הניסיונות לתקן את המצב,
ובאמת התכוונתי לזה. כמה ימים אחרי הגיע אלי אחד המיילים המדויקים
שקראתי בחיי. הוא פשוט ריכז עברונו את המעבר, תמונה אחר תמונה.

——————————————————————————-

אנחנו מתאחדים להפסיק ובמקביל מתאחדים לקיים: 

–         מניצול וזיהום כדור הארץ לבניית פרמקלצ'ר ואיזון סביבתי
–         מייצור אנרגיה מדלקים מאובנים לייצור אנרגיה טבעית חופשית וחינמית
–         מחסימת טכלונוגיות מתקדמות לאיפשור מהקיים בשפע לכולם
–         מייצור זול שנהרס/מתכלה מהר אל ייצור איכותי ויעיל
–         מרפואה מערבית שברובה חולה אל רפואה הוליסטית מאוזנת ובריאה
–         מייצור וצריכת תזונה קלוקלת ורעילה לקיום תזונה נכונה וטובה
–         ממשבר מים לאיסוף יעיל של מי גשמים וטל
–         ממערך חינוך סגור ומיושן למערך חינוך פתוח, עדכני ומהפכני, החוקר ומאפשר אהבת הלב הטבעית
–         לעורר האחד יחיד ומיוחד בכל אחת ואחד
–         משחיתויות וקשר הון שלטון למעגלי הנהגה מקומיים עד עולמיים
–         מעוולות ופגיעה בזכויות אדם בסיסיות אל צדק, שמירה על החברה ואהבת לרעך כמוך
–         מפגיעה בבעלי חיים למוסריות והגינות
–         מהסתרות ושקרים והדחקה אל חשיפות האמת ומודעות למה מחזיק את המצב הקיים והלא רצוי בקרב                 ה 99%
–         מריבוי עצום של ייצור ועבודות סרק הנולדות מתוך כך שהמשחק כיום הוא עדיין כסף, אל הפסקת עבודות ומוצרים שלא תורמים לנו באמת,
אדרבה אלה המזיקים לנו כאורגניזם אחד של החברה האנושית, החי, הצומח והקיים בכדור הארץ והיקום.
נפנה עצמנו מתודעת אינדיבידואליזם ונפרדות אל קהילות וקואופרטיבים המפשטים וממקסמים
את איכות החיים ומעלים רמתה.

——————————————————————-

‎"אלו שהתעוררו – עולם משותף להם.
ואילו כל ישן פונה רק לעולמו שלו"
– הרקליטוס

בחן את עצמך: האם אתה סוכן שינוי?

דמיינו שאתם על סיפון הטיטאניק;
הספינה הענקית, פלא הטכנולוגיה המודרנית של תקופתכם, גדושה באזרחים מכל הסוגים –
עשירים, עניים, צעירים, זקנים, אינטלקטואלים ופועלים קשי יום.
ההפלגה הארוכה שאורכת מספר רב של שבועות היא מהיבשת הישנה,
אל העולם החדש.

יש רק בעיה אחת – הטיטניק פגעה בקרחון, ובעוד כמה שעות היא עומדת לטבוע יחד
עם הקפטן, חדר המכונות, כל הציוד של הנוסעים, מערכות התקשורת שלה ואפילו הנברשות היוקרתיות.

הרעידה שהורגשה לפני חצי שעה מתחילה לעורר סקרנות,
וכל החשדות הישנים לגבי הקפטן והיכולת של חדר המנועים לקחת אותנו בבטחה עולים.
מיד מתחילים הנוסעים היותר מעורבים לנסות ולפלס את דרכם לגשר, ממנו יוכלו להביע את דעתם
כיצד צריך לנווט את הספינה. אחרים ממהרים בדרכם לחדר המכונות,
לפקח שם שהעבודה נעשית כמו שצריך, ולתת יד אם אפשר.
ויש כאלו שעוזרים ליישר מחדש את התמונות על הקיר, שיראה שלא קרה כלום.

אבל אתם יודעים שכל זה לא יעזור. הספינה טטבע, וכל המאמצים
הכנים של האנשים הטובים לא יוכלו למנוע את זה ממנה.

יש מספר קטן של אנשים שיודעים באמת מה קורה, אולי 2%.
והם מתפלגים מיד לשתי קבוצות –
אלו שממהרים לסירות הצלה, ומתחילים לתכנן מה יעשו כשיגיעו לחוף המבטחים,
ואפילו שנותרו עוד 3 שעות עד שהספינה טטבע, הם אינם רואים את עצמם עכשיו מתווכחים עם קטני אמונה;
והקבוצה השניה, לה נקרא סוכני השינוי – שממהרים להודיע לנוסעים וליקיריהם שהספינה טובעת.

סוכני השינוי נתקלים באתגרים רבים להם לא ציפו:
קודם כל לא מאמינים להם. הכרוז של הספינה הכריז שזו הייתה רק
תקלה טכנית ושהכול בסדר, והם מגלים שאנשים לא ממהרים להאמין שהגרוע מכל קרה.
הקטע המצחיק הוא שאנשים כל הזמן אומרים:
"מה יהיה עם כל המטען שלנו? איך נשים הכול במזוודה אחת".
"לא לוקחים מזוודות", אתם עונים, רק אחד את השני.
"יאללה בואו, יש מספיק מקום לכולם, והחבר'ה בסירות כבר מתכננים
מחדש את מסלול הנסיעה כדי להביא אותנו לארץ החדשה".

לך תסביר לאנשים שהחיים הנוחים שלהם בסכנה בלי להשמע תמוה.
לך תסביר לאנשים שזו אחראיות שלהם, ורק שלהם, להגיע בבטחה לחוף מבטחים.
ובאשר לבחן את עצמך –

ומהו תפקידם של סוכני שינוי?
הם יוצרים קשרים בין אלו שהשקיעו שנים של מחקר לטובת כלל האנושות,
לבין אלו שצריך להעביר להם את הידע.
הם לא תמיד מומחים במשהו יותר מאשר ליצור אמונה ושפה משותפת
עם הציבור, ויש להם תמיד ניצוץ פנימי של ידיעה שאף אחד ושום דבר לא יכולים לקחת.

אתמול הייתה לי שיחה מרתקת עם אחד הפעילים הוותיקים בארץ, ניר גירון,
שהפיק את פסטיבל אקטיביזם בשנתיים האחרונות.
הסיפור של ניר מרתק כי הוא נמצא בדיוק בין מה שהוא מכנה
"השחקנים הישנים" ל"שחקנים החדשים".

השחקנים הישנים הם העמותות, האירגונים, מנהלי הקרנות והגורמים במערכת
שחותרים לשינוי כי גם הם מבינים לאן היא לוקחת אותנו.
להם יש משאבים, ידע, קשרים, ניסיון ותקשורת פורמלית עם מנגנון המדינה.
הבעיה, הוא הסביר לי, שהשחקנים הישנים מודעים אליה, היא שהם לא מחוברים לשטח.
השחקנים החדשים מדברים בשפה שהם לא תמיד מבינים,
ויותר מזה, הם לא יודעים מה מעסיק אותם.

פעילי השטח, תנועת המחאה, שמכילה רוב של אנשים
שהתעוררו זה עתה, יכולה בהחלט להנות מהתמיכה הזאת בקידום
הערכים והיוזמות – כמעט כולנו מרוששים, וגם מי שלא
יכול להזדקק לכל עזרה כדי לקדם צדק בכנסת, באסיפות העממיות,
בתקשורת החברתית ובאסיפה הארצית.

אבל בוא נחזור רגע לאתגר שעלה כאן;
השחקנים הישנים לא מדברים לכאורה את השפה שלנו,
אפילו שהיינו מסכימים בקלות עם המשימות שלהם:
הם היו כאן כבר לפנינו עם צדק חברתי, סביבתי, זכויות אדם,
בע"ח, שלום וחינוך אלטרנטיבי. הם הצמיחו את היסודות הלוגיסטים
שהמחאה של הקיץ נתמכה על-ידם. איפה היינו היום בלי אגודת הסטודנטים,
דרור ישראל וכל העמותות ששמו כסף, חשבונות בנק שהיכלו תרומות,
ציוד, הקימו וניהלו מאהלים מאילת ועד דן?

הסיבה שהם לא מצליחים להרגיש מחוברים זה כי אנחנו בהחלט מצליחים
להביא משהו חדש שלא נראה כאן לפנינו… אתם מכירים אותו מהמאהל,
מהשיחות באסיפות הארציות ומהמדיה שלנו:
ההפך מהיררכיה, דמוקרטיה שטוחה/ישירה, מעגל במקום פירמידה.
אנחנו מסתכלים על אירגונים עם מנכ"לים וקשה לנו לראות אותם שותפים
אלינו, קרנות של פילנטרופים מריחות לנו מצביעות והעמותות
משעממות אותנו.

כל דור שמתעורר מביא איתו הבנות נוספות להבנות
של הדורות שהתעוררו לפניו – כנדבך על נדבך אנו עורמים איכויות
שמשקפות את הדהירה של התודעה לעבר שינוי השיטה:
זה התחיל עם איגודי עובדים לפני כמה מאות שנים, המשיך
למאבק מגזרי של נשים, שחורים ועוד, והתפוצץ בתודעה גלובלית
בשנות השישים. מאז התפכחה התנועה והגיעה למסקנה המרכזית
והחשובה ביותר – לא מחכים יותר למבוגרים שינסו לפתור.
לא רק שהם לא רוצים, הם לא יודעים איך.

לסיכום:
אנחנו בונים עולם חדש, ולא מתביישים להשתמש בכל מה שלעולם הזה יש להציע כדי לעזור.
אנחנו לא מחכים לאף אחד שיעביר חוק או יתן לנו הטבה.
אנחנו עובדים ביחד, אבל כל אחד מקפיד קודם על הפרויקט שלו.
אנחנו מביטים קדימה.
אנחנו יודעים את הדרך.
אנחנו סוכני שינוי.

סליחה, איך מגיעים מכאן לעתיד טוב יותר?

ברמה המערכתית,  מהפכה היא בעצם התפרצות של רעיונות.
זוכרים מה זה מים(meme)? ריצ'רד דוקינס הגדיר את המושג מים כי הוא רצה שנראה
שלרעיונות, בדיוק כמו לכל יצור ביולוגי, יש אבולוציה של ברירה טבעית.
כלומר, החזק שורד, ומה שמביא איתו ערך הכי גדול משגשג, משתכלל, ושולט.

אז מהפכה היא קפיצת מדרגה אבולוציונית – של רעיונות.
ובכל מה שקשור למימים, זה תמיד מגיע עם טכנולוגיה.
לפני משהו כמו 50,000 שנה התחילה להתפתח השפה המדוברת, וזה חולל מהפכה.
היה לנו מאז חקלאות, ערים, כתב, דפוס, ואני די נרגש כשאני מדמיין איך אני מספר לנכדים על מהפכת הסלולר(טלפתיה) ומהפכה הרשתות החברתיות(הנוספירה, שאליה נגיע עוד רגע).

אבל רגע – מה זה בכלל טכנולוגיה?
קפיטליסט יגיד לכם שטכנולוגיה היא המגוון הרחב של הכלים שהאדם ממציא,
שהופכים אותו ליצרני יותר, ומאפשרים לו לבנות עולם מורכב יותר.
עידו הרטוגזן, בספר המהפכני טכנומיסטיקה מספר לנו שטכנולוגיה היא הדרך שבה ההכול(היקום, אלוהים, הרוח הגדולה) מפרק את עצמו לעוד כלים להכיר את עצמו.
כלומר, לפני שפה, ההכול לא היה יכול לדבר. לפני כתב הוא לא היה יכול לכתוב.
כלומר, כל פעם שטכנולוגיה חדשה נכנסת לתמונה, נוצר מרחב חדש לחלוטין – כפי שאתם כבר שכחתם שהיה ב2007/8, כשפתחתם את חשבון הפייסבוק שלכם, ומרחב חדש שלם של פוטנציאל עבור מימים נפתח.

האבולוציה של המימים נשענת לחלוטין על הערך שכל מים מביא איתו,
כמו לדוגמא הצמיחה יוצאת הדופן של שיתוף תמונות במסך הבית שלכם בפייסבוק בשלושת חודשים האחרונים.
זה כאילו שפתאום אנשים שרוצים להעביר מסרים מהר לכל העולם(אנשי מאהלים בכל הפלנטה),
שלא היה להם זמן לעצור תמיד ולערוך וידאו איכותי נאלצו לגלם את הגירסא המודרנית של המצות –
ושכמו שבני ישראל גילו במדבר – כשאתה חי מהפגנה להפגנה עדיף תמונה של מצה מסרטון של לחם.
תמונות קליטות, עם טקסט או ציטוט או מראה יוצא דופן מביאות יותר צפיות יותר מהר גם.
וברגע שזה התחיל לקרות,
המים עצמו של להכין תמונה ולהפוך אותה לויראלית הפך לאופנה.

אז יש עכשיו מהפכה – כן או לא?
באילו רעיונות חדשים נתקלם בשנת 2011? מה הקשר בין הרעיונות האלו?
כשאנחנו צועקים צדק חברתי במאות האלפים, לכל אחד יש תמונה אחרת של צדק חברתי בראש נכון?
צירוף המילים האלו, הערך הזה, "צדק חברתי" קיבל הרבה העמקה.
הערך שלו בויקיפדיה של הנוספירה – המרחב התודעתי שמקביל נניח לאינטרנט שמורכב מהמוחות של כל בני האדם, קיבל הרבה מאוד קליקים בכמה חודשים האחרונים והפך לבעל ערך של ממש עבור מי שיצליח להגדיר אותו.

אמא אומרת שאני צריך להרוג את השוטר שיש לי בראש

לי זה מרגיש ממש כמו החרב של המלך ארתור –
מי שיצליח לתת למושג את ההגדרה שתתפוס, יהפוך למלך הממלכה.

מה שמדהים אותי,
זה כמה שאנשים הפכו לסקרנים בימינו. אכפת להם. חבריי האקטיביסטים ואנוכי היינו יושבים בחדרים ומנסים לתכנן כמו איזה חברת שיווק מדיה איך בונים קמפיינים שיצליחו להוציא את הציבור, ולו לרגע, ממעגל הקניון-עבודה-מלחמה שלו.
ופתאום זה יצא מכולם כזה חזק… אתם נותנים לייקים, משתתפים בהפגנות,
מפיצים כתבות על עוולות ומה לא…
ואני שואל אתכם – אילו מימים ישרדו את מהפכת הרשת החברתית/צדק חברתי שלנו?
אילו מימים אתם רוצים שיזכרו?

אני מתחכם, מותר לי.
אני רוצה שהמים שיזכרו מכל הסיפור הזה הוא שידע זה כח,
ושכדאי ללמוד על מה הופך את החיים שלך לטובים או רעים,
כי התקשורת לא בדיוק רצה אחריך לספר לך את האמת.
כשמדובר בכח, זה ידוע שהוא משחית כשהוא בידיים של מעטים אז אני מוסיף את המשולש הנ"ל –
דע את עצמך, דע את מה שמביא לך אוכל(אדמה, אוויר, כלכלה), ותחלוק את זה עם שכנך.

עכשיו, הנה עוד משהו – שיווין.
נתקלתי בספר הזה שמביא פעם אחת ולתמיד את ההוכחה לתחושת בטן האולטימטיבית;
שכשיש שיוויון, לכולם טוב יותר.
את הספר כתבו שני פרופסורים בתחום התפלגות משאבים ציבוריות, שחקרו את הנושא בארצות רבות,
וגילו שבריאות פיסית, בריאות נפשית, שימוש בסמים, חינוך, אחוז תושבים בכלא, השמנת יתר, ניעות(היכולת לעלות מעמד חברתי במהלך החיים) ואמון נפגעים כאשר החברה פחות שיוויונית.
יש בארה"ב את אחוז התושבים הגבוה בעולם בכלא, וזה לא סתם.

מידת השיוויון בתכלס תלויה בכמה אנשים בחברה מרגישים אחראיים להצלחה ולכשלונות שלה.
בחברה שבה כולם מאשימים את המשטר מצד אחד, והעשירים מתגאים בזה שהם יוצרים את
כל הטכנולוגיה והעושר שהם בוראים מטפטף למטה – אין שיוויון.
ככה שבעצם המטרה של החברה ככלל אמורה לקחת את האנשים המבריקים ביותר
ולתת להם לחשוב איך לאפשר לשיווין חומרי, מעמדי, חינוכי, רוחני ומשפחתי להגיע לאיזון.

חשבתי על זה גם קצת בעצמי – עד כמה שאני מצליח להבין מי שבסופו של דבר יוצר רעיונות מבריקים,
או מצליח להפוך אותם לפופולרים זה סוג חמקמק ומאוד נדיר של אנשים – מנהיגים.
מידת ההצלחה של מהפכה תודעתית היא בכמה מנהיגים יוצאים ממנה.
מנהיגים שיכולים כעת להוביל רפורמות רעיוניות, ערכיות ורוחניות.

הרבה אנשים אומרים שעכשיו זה הזמן לקום ולעשות משהו, ואני רואה מישהו יושב לידם עם מבט מיותם בעיניים;
הוא שואל "לעשות מה לעזאזל?"' הכול כזה ברוך, העולם כזה דפוק, ושנינו כאלה קטנים.
אבל את האמת חבר'ה – זה לא נכון.

האמת היא שכל אחד יכול לעשות שינוי, ויש מלא ציטוטים שהתלבטתי איזה מהם לצטט בנושא.
בחרתי בסוף בקטע וידאו הזה כדי לסתור אחת ולתמיד את האמונה שהעולם הוא מקום בודד עבור הפעיל.
הוא רק הולך ונהיה מאוכלס יותר ויותר…

סוף העולם (הישן)

מהפכה בעד ונגד

אז יצאנו לרחובות שוב. כרזות של ה29.10 עוד תישארנה ברחובות, והרבה שאלות יחד איתן באויר.
ואני שואל אתכם – לו הייתם אתם מרואיינים ע"י יונית, במהדורה המרכזית;
מה הייתם דורשים? קחו זמן לחשוב על זה, לא שאלה פשוטה.

האם הייתם משקיעים את הזמן בלציין ש50% מהשכירים מרוויח שכר מינימום?
או אולי ש80% מרוויחים מתחת לממוצע?
האם הייתם מספרים את הסיפורים השונים של חוסר הצדק,
שצצים להם ברשת כמו פטריות אחרי הגשם?

בכלל, כל הנושא של מנהיגות מעסיק אותי בימים אלו.
הטבע של מנהיג הוא להביא רעיונות חדשים, להיות מרכז כריזמטי של פעילים,
כלים, רעיונות ועשייה.
לאן אתם הייתם לוקחים את הציבור אם הייתם דפני ליף?

היום, במאה ה-21, הקהל שלכם בעצם בעידן שבו יש מלחמת עולם על תשומת הלב שלו.
מפרסמים, רשתות חברתיות, אמנים והוגי דעות –
כולם רוצים רק רגע מזמננו…
ובעולם הזה שבו תשומת הלב שלנו הולכת לנהיית מחולקת בין כלים שונים לצריכה מידע,
אנחנו גם פחות בוחרים איזה מידע לצרוך, והוא יותר עושה את דרכו אלינו.
מעניין כל הסיפור הזה, שהרי יש לנו נגישות גדולה יותר מלכל אדם בהיסטוריה היום.

בפוסט הקודם כתבתי על ממים, שזה למעשה מונח שמגדיר כל פיסת מידע, וככזאת יש לה נטיה טבעית לשכפל את עצמה.
כשאנחנו בוחנים את הנושא, זה מעניין לבדוק אילו מימים דווקא נשארים אצל המארח(אנחנו) שלהם.
ככה שכשאני אעמוד מול יונית, והיא תשאל אותי על ההפגנה הערב,
אני אצטרך להציג בפניה שילוב של רעיונות שמצד מאתגרים את הנורמות(דה, אנחנו מנסים לשנות כאן),
ומצד שני לאנשים יש כלים להבין אותם בכלל. הרי אם אתחיל לדבר על בנית קהילות שיתופיות בכל הארץ,
הקמת קואופרטיבים והקמת גינות קהילתיות… לאנשים יהיה קשה יותר לקבל את זה מאשר אם אדבר על אשמתם הגורפת והכוללת של חברי הכנסת.
הכי טוב יהיה אם אצליח להציג בפניה רעיונות או לינקים תודעתיים שאני ארצה שמישהו אחר ימשיך אותם ממני.
אם אני אפזר שמות של אתרים, או ממים ברשת ששינו אותי.

כלומר, הכי יעיל יהיה להציג בפני הצופה בבית פתיח מספיק מעניין שישלח אותו ללמידה של חומרים נוספים.
אף שלט בהפגנה, אף נאום מול אלפי אנשים, אף בלוג או פתק בפייסבוק(כמעט, תקראו את זה) לא מדבר על מה שבאמת מרחיב את הדעת.
יש ים של מספרים, דעות, מאמרים ושלטים על כמה שהמצב קשה –
אבל מעט שמדברים על דרכים אפקטיביות לפעול כדי להזיז את הדברים,
וממילא יש תחושה כללית שאין טעם ללמוד את הנושא כי הוא כזה מורכב.

אני מצטער, אבל אני לא חושב שזה האחראיות של השלטון להזיז את התחת שלו ולעשות שינוי.
אני לא חושב שהשלטון אמור להקים גופים שיתחרו בו, כמו התארגנויות אזרחיות.
וזאת בדיוק הנקודה. איפה אנחנו שמים את האנרגיה שלנו.

ציבורי וקהילתי

נניח שיש לכם 1,000 פעילים, משאבים כספיים נמוכים ומנהיגות מתהווה.
במה תשקיעו את זמנכם כדי להבטיח חברה צודקת ושיוויונית יותר מחר,
בהנחה שהפעולות שלכם נמצאות תחת זכוכית מגדלת?

אני מניח שהתשובה האינטואיטיבית שלכם היא –
להקים זעקה על המתרחש, לא לתת לכנסת לנוח ולהוביל קמפיין ציבורי.
אבל זה לא התשובה היחידה.

למעשה, זה תשובה די בעייתית.
מוסדות השלטון הצליחו הקיץ להוכיח כמה שהם לא יעילים בהתמודדות עם בעיות מתהוות בתחום הכלכלה, וכמה הגמישות של הממשלה מוטלת בספק. יתרה על כן, כשמדובר בפעילות מהסוג הזה צריך את הזעם ותחושות הקיפוח שמניעות אנשים לפעולה. זה מצריך מאיתנו להקפיא את התהליך שאנחנו עוברים כציבור במקום אחד – מחאה.

מצד שני, המישור הקהילתי שבו הפעולה תלויה הרבה יותר באלו שפועלים ומניבה רווחים חברתיים כמעט מיד,
אינה עולה באף עצרת.
קואופרטיבים, קבוצות שחיות ביחד, תעסוקה קהילתית, אסיפות שכונה וכסף מקומי/בארטר הם כולם
פתרונות נהדרים, שניתן לנוע לעברם עם הרבה פחות מיאוס, ועם הרבה יותר מקום ליצירתיות וביחד.
ככה, כשהפעילים הופכים לאנשים שחיים את מה שהם מדברים עליו –
שוויון, צדק, פחות ניכור, מדינת רווחהת, סולידריות, גאווה להיות ישראלי, ערבות הדדית…
ראינו השבוע כמה שכשהשלטון מתנהג בברוטליות הוא מצליח לעצבן את המוחים בארה"ב,
ובעצם ללבות את אש המחאה. אבל אי אפשר לסמוך על השלטון שיהיה כזה גס בכל שבוע, בכל מקום.
הדלק חייב לגעת במניעים גם של אנשים חושבים, של עשירים, של עניים, של סקרנים ושל עתידנים.
תבינו – שינוי זה דבר מרגש. מדובר כאן בהיסטוריה בינ"ל, סיפור שהיה מקבל תסריט הוליוודי זוכה אוסקר.

צריך להצית לאנשים את הדמיון ולצאת מהקופסא – לבנות קהילות, להציע כלים חדשים,
לראות את הבעיה מזוית חדשה. הרי גם לכם זה לא חידוש שאיינשטיין אמר
שאי אפשר לפתור בעיה עם צורת המחשבה שהביאה את הבעיה.
זה מתאים בקהילות בהם הדיירים חיים לפרקי זמן ארוכים ביחד,
אבל מתאים גם לשכונות שבהם אנשים עוברים דירה כל שנה. אתם יודעים למה?
כי ב2011 שנה אחת שקולה ל100 שנים של פעם.
רעיון טוב באמת מטייל היום יותר מהר מאי-פעם.

מה בעצם צריך?

אחת השאלות המרכזיות שתושבי מאהלים שואלים את עצמם בכל העולם היא –
מה בעצם דפוק במדינה/עולם הזה, ומה באמת נחוץ לנו כדי לחיות חיים בריאים ומקיימים.
התשובה טמונה עמוק בגנים שלנו – מים, אדמה, מזון, חינוך רלוונטי, ערכים ברי קיימא ומרחב ליצירתיות.
החשיבה האסטרטגית שמובילה אותי במצבים כאלו היא מה ניתן להשיג קודם,
מה הכי נגיש, מה הכי דחוף… מכניסים את כולם למחשבון ויוצאים לדרך עם התשובה הכי כדאית.

בסופו של דבר, כשאנחנו יוצאים לעבר העשייה שלנו מתוך מחשבת תחילה על העולם שבו נרצה לחיות לבסוף,
הצעדים שלנו היום יהיו בכיוון הנכון.
סוף מעשה במחשבה תחילה.

אין זה מספיק להבין היטב את המשחק שהטייקונים והבנקים הבינ"ל תוו
לנו ולתת תשובות בתוך מסגרות המס, הקפיטליזם או החוק.
חייבים לפרוץ החוצה אל מערכות דמיוניות של ממש.
לדמיין עולם חדש זה לא מותרות,
זה כיום תנאי הכרחי להמשך המין האנושי.

יש לכם רעיון? הוא משוגע? יש לכם חלום שאתם מפחדים שהחבר הציני שלכם ירמוס אותו?
תכתבו אותו. תחשבו באיזה עולם היינו חיים אם מרטין לות'ר קינג היה שומר את החלומות שלו לעצמו.

סוף העולם (הישן)

על שלושה דברים הוא עומד העולם הישן:
על נפרדות – פחד ממוות, שנאה, כל הקונספט של האחר. 
על אידיאולוגיות – עקשנות ובורות שהדרך שלי צודקת משלך.
ועל מאבקי מעמדות – מפירמידות במצרים ועד לאס וגאס…

נביאים כלכליים אומרים שסוף העולם קרוב,
ושעוד רגע יצנחו השערים, הכסף יאבד הרבה מהערך שלו, ושמדפי הסופרמרקט יתרוקנו,
ושכדאי להשקיע בזהב מוצק, ולאגור זרעים אורגנים.
נביאים רוחניים אומרים שיהיו שלושה ימים של פחד, חושך ואי ודאות, ושכדאי למצוא אהבה בלב, וללמוד לעשות מדיטציה.
אנחנו חיים במערכת שהשווקים העולמיים שלה בנויים למעשה על תפיסות עולם שמתאימות לצרכים של המאה ה-19,
והשוק החופשי מאויים היום ע"י כלכלות כמו ייון, איטליה, אירלנד וספרד שהחוב הלאומי שלהן הפך לנטל על השכנות השמנות.

לפני שבועיים נתקלתי בהדרך לעין חרוד והופתעתי לגלות שיש רומן דיסטופי בעברית.
זה מדהים לגלות בכל פעם מחדש כמה אנשים מבינים, כבר שנים, שהאנושות חיה בסרט,
ושהתקציב שלו מנופח.

אז מה עושים?!

תראו, יש כאן הרבה גישות.
אפשר להפסיק להשתמש בכסף כמה שהאישה המדהימה הזאת עושה כבר 17 שנה,
אפשר וכדאי ללמוד מה בעצם קורה כאן ולמה זה דפוק,
אפשר לחלום על עולם חדש עם אנשים מחייכים, שאין בו מלחמת מעמדות(אפשר בכלל לדמיין עולם כזה??).

אני עצמי מאוד מעודד מהאירועים ב1,000 שנה האחרונות,
ועושה רושם שהם מובילים למשהו מאוד מפוכח, מאוד ער.
עד אז, ומכיוון שזה נושא מורכב,
אני משתף בתורה שלי בימינו:
על שלושה דברים אני פוקח עין בימינו –
על אספקת המידע שלי,
על היכולת שלי להרכיב מהחתיכות תמונה,
והיכולת שלי להתמודד עם זה.
כל השאר, תלוי בך.

ובעצם, מחשבה אחרונה

על שלושה דברים עומד לו העולם החדש:
על אחדות – אהבה, שעובדת באמת רק כשכולם מחליטים ביחד.
על שינוי מתמיד – שום דבר אינו אמת מוחלטת, והכול ממילא זז כל הזמן.
על שיתוף פעולה – שפע אמיתי? כן, תודה.

תרפיה באופטימיות

שבוע שעבר נסעתי לגבעתיים לפגוש את צילה.
צילה היא אחת מהמקימים של ביה"ס Knowmads בהולנד, שמלמד מנהל עסקים משולב עם פעילות חברתית,
ותכנית הלימודים שלו רק 50% ידועה מראש. את השאר הסטודנטים מבקשים במהלך השנה. חוץ מזה, הם גם מתחילים לעבוד עם עמיתים של ביה"ס מיד עם תחילת הלימודים, ולומדים איך לצמצם הוצאות, לגייס פעילים וכסף, למפות את המשאבים שצריכים וליצור שותפויות. כעת מקימים את ביה"ס גם בישראל…
הלב שלי דפק, והתרגשתי, כי ידעתי שכאן רציתי להיות כל חיי, אבל גם כי זה אישר לי תחושה שיש לי בבטן כבר כמה חודשים –
רעיונות משוגעים, מורכבים ולא נורמטיבים מתחילים לתפוס צורות בכל העולם ולהפוך לאמת מטרידה, אך בלתי נמנעת.

אני זוכר שדיברנו לפני שנתיים על כלכלה כספית, ולפני שנה על העצמה קהילתית ואישית,
וזה הרגיש שיש לנו עבודה של עוד כמה שנים טובות, ושההתקדמות תהיה בעבודה עיקשת ויומיומית. אפילו פסטיבל אקטיביזם, שמוקדש כל כולו למטרה זו הצליח לכנס כבר שנתיים 4,000 איש.
ואז הגיעה 2011, ושברה את כל מה שחשבתי בנושא. ה"אביב הערבי", יוון, ספרד, איטליה, ישראל ואפילו כתבות על סין קראתי.
ואז הם הגיעו בוול סטריט. כששמעתי את ההודעה שלהם לעיתונות בטלויזיה האמריקנית ידעתי שנפרץ כאן מחסום קריטי.

המפגינים האמריקאים חיים במדינה הכי משפיעה בעולם, וכתוצאה מכך בתנאי המשחק הנוכחיים הכי משחיתה. ההודעה שלהם לא יצאה כנגד בעל הון, פוליטיקאי, שליט או חברה מסחרית. המחאה שלהם יצאה נגד השיטה כולה, שבה אם תשדוד עסק תילך לכלא, ואם תשדוד מדינה תקבל בונוס.
לכן היציאה שלהם לרחובות אחרת. האמריקאים חיים במשטר הרבה יותר ליברלי מהמצרים לדוגמא.
הם לא צריכים את הטוויטר כדי לתאם בחשאי את ההפגנות שלהם.
עבורם השימוש הכל-כך טבעי במדיה החברתית הגיע למימדים ורמות חדשות –
עשרות קבוצות מקומיות הגיעו לאלפי חברים תוך שבועיים, והאינטרנט התחיל להיות מוצף בתכנים של המחאה הגלובלית האמיתית – נגד שלטון המכונה הכספית של וול סטריט והאג'נדה שלהם של רווחים לפני אנשים.

קחו לדוגמא את אירועי ה-15 באוקטובר. אחרי ששמעתי על זה לראשונה, ניסיתי לחשוב וגם שאלתי כמה חברים שמכירים את עולם המחאה טוב, האם אי פעם היה משהו כזה. רצף של מחאות מקומיות, שלכל אחת מהן יש את הבעיות המקומיות שלה, אך כולן מרושתות בבעיות דומות, בתקשורת משותפת ושפה דומה?
היו דברים דומים, כמו לייב 8 ששודר בכל העולם, או ימי שלום שהאו"ם מארגן וכדומה.
ההבדל הענקי כאן הוא שכל האירועים אורגנו ע"י אנשים פרטיים, בלי מימון מרכזי, בלי גוף שמתאם ביניהם(חוץ מהרשת כמובן) ובהתחשב בכך שכל מחאה קמה באופן עצמאי כדי לתת מענה לצרכים של הקהילה שלה, מדובר כאן בתופעה.

ישנו ציטוט-נבואה של קארל סייגן שאני מאוד אוהב, שמתחיל להתממש לאחרונה:

"המשיכות הישנות לשוביניזם דתי, גזעי ומיני וקנאות לאומנית מתלהמת, מתחילות לאבד מכוחן. מתפתחת מודעות חדשה אשר רואה את כדור הארץ כייצור חי ושלם ומכירה בכך שייצור שחי במלחמה עם עצמו, נידון למוות. אנחנו כוכב לכת אחד"

——————————————————————–

כדי להבין איך כל זה קורה, ומה המנגנון שמאחורי זה, צריך להבין מה זה מם(meme).
מם הוא יחידת מידע שמשתכפלת ממוחות ומאגרים לא-חיים של מידע, כגון ספרים ומחשבים, למוחות או מאגרים אחרים. את המושג "מם" טבע ריצ'רד דוקינס ב-1976 ברב המכר שלו "הגן האנוכי". הממים שמסתובבים ברשת בימינו,מכל סוג, משוכפלים ביעילות רבה ע"י הפופולריות שלהם. הכלים של הרשתות החברתיות הם כאלה שרעיון מספיק חזק, ברגע הנכון, יכול להיות למליוני צפיות ביום אחד כפי שקרה לא פעם בשנים האחרונות.

אבל אין דוגמא יותר בולטת להתפשטות רעיונות וממים ברשת מאשר המחאה נגד מבני השלטון של השנה האחרונה. קראתי השבוע בתיקון עולם על הרצון שנשמע לתודעה עולמית חדשה, ומבטא נפלא את המהפכה התודעתית הזאת, שבה יש אינספור יוצרים ועשרות אלפי מנהיגים.

אני בן-אדם די יסודי. כשאני נתקל באומנות שאני אוהב, אני נוהג לבדוק מי פרסם אותה ואיזה עוד דברים טובים יש לו. מצאתי את עצמי יושב שעות מול כל אלבומי התמונות של דפי המחאה האמריקאים ונדהמתי לגלות כמה טוב זה עושה לי. ומכאן הגיע הרעיון, בין היתר, לפתוח דף בעברית (לחצו ללינק) שיאפשר לאנשים להיווכח למה שקורה סביבנו.
הקונספירלה נועד לטפל באנשים באמצעות מידע שהופך אותם לאופטימים.
אני צופה בהרצאות על גילויים מדעיים וסיפורים מדהימים, שלטים של מפגינים מכל העולם ואפילו שיחות עם אנשים שפעם אי אפשר היה לדבר איתם על מהפכה… ואני רואה תהליך של הבדלה בין עיקר לתפל; תהליך שבו אנו מפרידים את עיקרי החיים, מה שמקיים אותנו ומה ששווה להיות קיימים בשבילו, ומה צריך לנפות כדי להגיע לשם.
והיה ברור לי מהרגע הראשון שהבנתי את זה, שזו המשימה החדשה שלי – לחשוף בפני כמה שיותר אנשים את הסיבות שהופכות אותי לאדם אופטימי בימים טרופים אלה.

אני קורא עכשיו ספר שנקרא טכנומיסטיקה, שבו עידו הרטוגוזן מתאר את האבולוציה של היקום כתהליך מתמשך, שבו שום דבר אינו נסוג באמת. גם כשפגע מטאור והשמיד את כל הדינוזאורים, החיים המשיכו בלי הפסקה והתקדמו לשלב הבא.
טכנולוגיה, לדבריו, היא לא יותר מאשר המשך המאמץ הביולוגי, שמתקדם בצעדים של מאות מיליוני שנים לכל המצאה, באופן של ברירה טבעית רנדומלית. טכנולוגיה היא ההמשך המכוון, ובאופן טבעי ככזאת, היא מהירה בהרבה. יתרה על כך, מכיוון שהידע נצבר נדבך על נדבך, יצאו ב2012 יותר ספרים, שירים, מאמרים, מרוב ההיסטוריה האנושית יחד, וכרגע חיים על הפלנטה כמות של אנשים ל85% מכל בני האדם שאי פעם חיו כאן. כנראה שגם בעולם הנשמות יודעים כמה מעניין כאן כרגע.

אנחנו חיים בתקופה של התעוררות. עם עידן התמימות הרחק מאחורינו, אנו מחפשים אחר פיסות מידע שיוכלו להתרכב יחד למבנה חדש לחברה. היום ידע זה כח, שינוי הוא עובדה, גמישות הכלי הכי חשוב ומחר מפתיע כל יום מחדש.

קנה המידה הטלסקופי של שינוי על פני מיליארדי שנים שלקח ליצור גלקסיות, מאות מיליוני שנים לחיים ביולוגים, עשרות אלפי שנים ליצור את השפה, מאות שנים לכלים מדעיים מודרנים, עשרות שנים להגיע לירח, הביא אותנו להישגים בקנה מידה מטאורי לשנים בודדות.
פייסבוק קמה ב2004 וטוויטר ב2006ת יש למישהו ויכוח על ההשפעה של השתיים האלו על החברה האנושית אחרי 2011?

אז זה התפקיד שלקחתי על עצמי כאן בבלוג, ובדף בפייסבוק. למצוא, להעלות ולארגן בצורה קוהרנטית חדשות טובות, אומנות של התעוררות והרצאות קצרות שיוכלו לשמש אתכם בויכוח הבא עם אדם ספקן או ציני –