מתרחשת התעוררות ואתם יודעים את זה

מסר אישי לכל הפועלים למען עולם טוב יותר –
מתרחשת התעררות ואתם יודעים את זה,
זה מוקדש לכם.

 

 

אין דבר יותר מעשי מאדם מלא בהשראה

ברגעים שכן

ניטשה אמר שמי שרוקד נראה משוגע בעיני מי שלא שומע את המוסיקה,
והרקליטוס הוסיף שלכל הערים עולם משותף, ואילו כל ישן פונה לעולמו שלו.
ראיתי באיזה סרטון שאנחנו 200 מיליון איש,
שזה 2.8% מכל האנשים בעולם.

יש כבר הרבה מועדונים שמנגנים את המוסיקה שלנו,
שבהם אנחנו נראים שפויים, ואם אתם לא זוכרים חכו לקיץ.
עזבו לקיץ, לאביב.

אופטימיות היא לא אופציה,
היא הדלק.
התקשורת לא יודעת לדווח על זה כי זה לא מדבר בשפה שלה,
והדרישות שלנו הן לא במספרים.

וזה קורה מהר יותר.
באוקטובר 2011 היו מחאות ב1,000 ערים ברחבי העולם על
השיעמום הזה שנקרא מודרניזם.
כבר מבינים שזה השיטה ולא אנשים,
כבר מבינים שבשביל שינוי צריך להיות,
כבר יודעים איך להתנהל מול הפלנטה.
תנו שנה, גג שנתיים.

בונים רשת של השראה שאי אפשר להפיל,
כי אין מרכז וגם לא פנים,
ואי אפשר לעצור רעיון שהגיע זמנו.

אנחנו הפצה תעשייתית של ידע,
אנחנו מבינים שהדבר הכי חכם לעשות
זה להפוך את כולם להכי מוצלחים שאפשר.
קוד פתוח, מבוזר, שיוויני ומתורגם לכל השפות –
הפתרון הפך להיות מתקשיבו לי,
לתקשיבו לעצמכם.

להקשיב זה להיות מוכן להשתנות.

 ברגעים שלא

חוסר עקביות מוציאה אותי מדעתי יותר מכל דבר אחר
זה והויתור מראש על הכנת מרחב ליצירה.

במעגל חשמלי יש חומר מוליך וחומר מבודד.
כשלאנשים יש משהו להגיב אחרי כל משפט,
כשאני מדבר מהר כשתורי מתוך כבוד ואז מחכה שעה,
כשאני רגיש למעגל ומנסה להוליך אנרגיה,
ויש בו, בלי ידיעתם, מבודדים.

אין לי סבלנות.
אני יותר צודק.

ועכשיו מילה על הספונסרים שלנו

בימים של טירוף וחוסר צדק בעיר גוטהאם,
הגיבורים שלנו הם היחידים שבוחרים להלחם בחושך באמצעות אור.

הם זוכרים לאן הם רוצים להגיע,
ולכן תמיד יודעים לנווט נכון בעכשיו.
האהבה, המבט בעיניים,
ובעיקר הדממה מנחים את דרכם.

המשימה:

לאחד בין השחקנים החדשים, מלאי המרץ והסקרנות
לשחקנים הותיקים, מלאי הניסיון והידע.

ללמוד איך לעבוד מתוך התשוקה שלהם,
ולהצית את הלהבה בעיניים של חבריהם.

והכלי הכי טוב למדידת הצלחה?
לשאול –
"לכמה אנשים אני מאפשר לגדול במה שאני עושה?"

איך מצטרפים?

אף אחד לא יודע מי הם הסוכנים
הם מופיעים ברגעים הקשים ביותר,
ואז כשאתה מסתובב להגיד תודה,
אתה מוצא רק אוהל מחסה מתנפנף ברוח.

סוכני המעבר –
ההרשמה פתוחה לכולם,
תחילת העולם קרב.

בואו, כולנו, ביחד, אנחנו, ביחד, כולנו

נכנסת בלא יודעין למשהו גדול,

ענק,

וממצב של משימה לאומית שכולם שותפים לה אפילו אם לא באים פיסית

פתאום אתה אוונגרד, ואנשים כבר לא תמיד מבינים אותך. הם חזרו לישון.

.

מוצא את עצמך מיואש מהאדישות יותר מכל דבר אחר

ומנסה להרים אחרים… עד שפתאום מוצא אתה שגם לך נגמר אותו כח מיוחד
הכח שצף באוויר בקיץ.

.

וכל הזמן ברקע, עולה לה השאלה לאן, ובאיזה כלי? מה המטרה הכי חשובה?

הפליטים? החבר'ה של התקווה? האם אני לא סתם הולך לאן שיש מסכנים? כיבוי שרפות? איך אמנע יותר מזה?

!!STOP!!

.

כשאתה במלאות אתה הכי יעיל, וכבר למדת את זה, אבל איכשהו אין זמן להגיע לזה בגלל הכאב, הפצע הפתוח, המדינה המדממת…
זה בכל מקום, ואתה לא מצליח לפתור את זה, ומצד שני אתה מרשה לעצמך להיות הכי חשוף לזה.

איך מביאים תועלת אמיתית? אפילו יוזמות יש יותר משעות ביום, וכל אחת ברוכה.

.

למשמר החברתי או לאסיפה, להפגנה נגד חולדאי או לערב בבית העם?
שתיקה או צרחה? לקרוא מסמכים על ועדות דיור או להפיל את השלטון?

ולקוראים שעכשיו בכלל לא מעורבים בכזאת רמה,

שמרגישים שרוצים להתניע, להתחיל לזוז, אבל מנותקים או מרחפים בחלל חוסר הסכמה עם כולם…

.

אני מושיט את ידי לכל אדם ואישה שאת החיים שלהם רוצים לשפר ביחד במדינה הזאת,

בין אם מחויבים כבר או לא, תעשו לי רק טובה אחת –

אל תשאלו את עצמכם מה העולם צריך. תשאל את עצמך מה מעורר אותכם לחיים ואז
לכו ותעשה את זה, כי מה שהעולם צריך זה אנשים שהתעוררו לחיים.

.

המחאה העירה אותנו לחיים תחילה, אבל מטרתה הייתה רק לתת את הפתיח,
בדיוק כמו כל התאהבות וגילוי חדש בחיים.

.

כשהתעוררנו ראינו שיש קשר שקושר בין כל המחדלים שאותם חווינו באופן אישי,

קשר שיכולנו לזהות אותו כהון-שלטון-עיתון, קבוצה מאוד מגובשת ונחושה של אנשים,

שמטרתם ברורה לכל –

לצבור עוד כסף, כח ושליטה.
זה היה חדש, זה היה מרגש! זוכרים?

.

להתעוררות הזאת היה כח אדיר, ואני חושב שאפשר להגיד שהמשימה הוכתרה כהצלחה ענקית –
היום כולם יודעים ומותר להגיד בישראל שהשיטה דופקת אותנו.

.

אבל בחייאת, אנשים, עד מתי נרדוף אחרי שריפות??
לא הגיע הזמן לאסוף את עצמנו? האם לא הגענו כבר למסקנה שאת השיטה יש לשנות לאט לאט בסבלנות?

הרבה אני כותב כאן על תכניות לעולם חדש, אסטרטגיה ומודלים ומה לא…
אבל הכול הכול נשען על אנשים חפצי חיים, מחייכים, קורנים השראה שיעשו את זה איתי.

בואו, אני אחבק אתכם. באמת! לא הגיע הזמן שנשים את כלי העבודה בצד לרגע?

בכנות עכשיו, לא בא לכם חיבוק?

.

אני יכול להגיד לכם כמה דברים עלי, ואני רוצה שתכתבו לי תגובה משלכם על זה:
א) אני ממש עייף, ומיואש לפעמים.
ב) מאוד חשוב לי שאנשים שאני מעריך יקשיבו לי.

ג) אני כועס על איך שאני מנהל את הגוף שלי.

ד) אתם מדהימים בעיני, והרוח שבכם, גם אם לא קבועה, ממש גורמת לי לרחף –
אני הרבה יותר בזכותכם.

ה) כוס אמא של ההון-שלטון האלה וכל המזימות שלהם.

ו) אני ממש אוהב את ישראל.

ח) יש סביבנו את צביר האנשים הכי מחויב וחלוצי שאי פעם דמיינו לקבל.

ט) בימים יפים, רואים אור בקצה המנהרה, ועושה רושם שהוא נהיה בהיר יותר.

י) והעיקר לא לפחד כלל

.

כולם רוצים הכרה.
הכרה היא בחינם, בוא ניתן להם אותה. מקבלים בחזרה המון, ממש ברגע הנתינה,
ומקבלים אותה כשאנחנו עושים משהו.

וואלה, חשוב לי שתגידו לי שאני כותב לעניין, אם ככה זה פוגש אתכם.
זאת הדרך שלי לדעת שקראתם, חוויתם, עברתם משהו, שיש ערך לזה שישבתי
והתלבטתי ומחקתי ושוב כתבתי… היה לי אכפת ממה שיש לך להגיד לי בתמורה –

ויותר מזה אני מנסה לחולל מהפכה בלבבות של כל קורא.

מהפכה של… של… הכול בסדריות מעורבבת עם רגע של מין אנחת רווחה של אהה…
לכל אחד יש בייבי כזה כמו שלי יש את הכתיבה. אני מאחל לעצמי לזכור את זה תמיד…

.

ויש גם אנשים פחות נחמדים, שקשה לסמוך עליהם. הם כאילו חברים שלנו במחאה,

אבל לפעמים הם גורמים לנו להרגיש דברים לא נעימים.

אני רוצה להאמין שהדבר הכי טוב שאפשר לעשות לגבי זה, זה להתחזק בינינו,
לחזק את הקשרים, את האמון, לעבור חוויות משמעותיות ביחד. לגרום להם להגיד,
להרגיש, לחשוב שהם גם רוצים כזאת משפחה אמיתית.

יש שם אנשים שאתם בראש שלהם כל היום. תשאלו אותם.

.

ממש בא לי שכשתסיימו לקרוא את זה, יהיה לכם מלא אנרגיה בבטן
עם חיוך טפשי, ולא תצליחו להחליט אם אני משוגע או גאון.

ממש!

טוב להדליק נר מלקלל את החשיכה

מה נותן לכם מוטיבציה להיות פעילים?

לנקוט עמדה?

כמה אומרים לכם שאתם מגזימים, שאין פתרון, שרק מפלגה,
שדפני וסתיו רבו או שהמחאה נכשלה.

עזבו אומרים, כמה חוקים אנטי-דמוקרטים ועליות במחירים העבירו מאז שיצאנו לדרך?

כמה מאהלים פונו באלימות?

.

אתם יודעים, יש שני דברים שהופכים אותנו לפעילי מחאה/התעוררות/סביבה –

ההבנה שהמדינה והפלנטה נמצאות בתקופה רגישה, אפילו מסוכנת;

והשניה, והיקרה בהרבה, היא שיש לנו את הכח לשנות את זה.

מוטיבציה לעשייה היא עסקת חבילה –

היא מונעת ע"י התנועה אל עבר משהו שאנחנו מאמינים בו,

אבל נשארת בטווח הארוך רק אם יש תוצאות.

 ועל זה אני רוצה שנחשוב הפעם…

.

כולנו רוצים שיצטרפו אלינו עוד אנשים, אז בוא נבין את המלכוד 22 שאנחנו שבויים בו:
מצד אחד – המצב שאנחנו מנסים לשנות אותו הוא האדישות של העם. אנחנו רוצים שאנשים יתעוררו,
ויקחו חלק במאבק להחזרת המדינה לעם. עם פי עשר פעילים ממה שיש היום, אנחנו יודעים, היה אפשר להשיג הרבה יותר.
מצד שני – הסיבה המרכזית שאנשים לא מצטרפים זה כי הם חושבים שהמחאה מתה.
אנשים תמיד היו סקפטים לגבי היכולת שלהם לשנות כי הם מוחלשים ורגילים להיות פסיבים,
והם תמיד אומרים שהם יצטרפו כשכולם יבואו.

.

אחת המשימות המרכזיות שלנו היא להראות לאנשים את הפירות של הקיץ –

את מדינת ישראל החברתית שנמצאת פתאום בכל מקום למי שבעניינים, ויודע איפה לחפש.

אנשים רוצים לראות תוצאות?

בואו נספר להם על התהליך, שאנחנו מתרבים עם כל יום שעובר,

בואו נהפוך את זה למשימה שלנו לאסוף את כל החדשות הטובות הקונקרטיות שהמהפכה

שלנו ייצרה ועוד מייצרת –
קבוצות מחאה, יוזמות חברתיות, קואופרטיבים, עסקים חברתיים, שיח חדש וערבות הדדית –
ואפילו איגוד עיתונאים חדש שקם לו השבוע.
החלטתי להקדיש לכך דף בבלוג, שנקרא פירות המחאה, ואתם מוזמנם לבקר.

.

עכשיו בוא נחזור לחיינו –
כולנו רוצים עוד פעילות, ואני רוצה לעמוד כאן על נקודה קריטית:
כשאתם נותנים לאדם סקירה של כמה המצב רע, ומספרים לו על עוול, עוני,
פערי מעמדות, כנסת שנראית כמו ביה"ס תיכון, דמוקרטיה בסכנה ושפתאום צריך להלחם על זכויות נשים…
ובכן, אתם ולקחים את הסיכון שתפריעו לו קצת. שתנסו להוציא אותו מאיזור הנוחות שלו.
כמה פעמים קרה לכם התרחיש הבא –

זה לא סתם – לרוב האנשים אין כח להתעסק בשינוי כי זה נראה להם חסר סיכוי, מורכב,

נורא קר בחוץ, כי הם יהיו היחידים אבל בעיקר כי כרגע נח להם.
זה תפקידנו להמשיך את מה שהתחלנו במאהלים –
לעשות כיף, לבנות קהילה, להיות סיפורי הצלחה עם רגליים.

.

אחד הדברים החשובים לזכור זה שהמדיום הוא המסר –
האופן שבו אדם נחשף לידיעה מסוימת מכריע גם את טיב ההקשבה שלו
לידיעה, וגם למערכת היחסים שנוצרת בינו לבין המידע.

זוכרים פעם, לפני שהייתם פעילים? איך היו נראות ונשמעות לכם אז ההפגנות
ברדיו, בעיתון ובטלויזיה? רחוקות, צרות של "מישהו אחר", ובטח לא משהו
שאתם יכולים להשפיע עליו.

.

לכן זה חשוב להזמין אנשים לשיח משמעותי – 

שמוגדר הכי טוב ככזה שבו כל המשתתפים בשיחה משמעותיים.
זה יכול להיות חוג בית, או שיחה בבית קפה…
זה יכול גם להיות באוטובוס – אבל המפתח בלי ספק הוא להסתכל בעיניים,
להקשיב ולחפש במה שהאדם מולכם מספר לכם את מה שמפריע לו.

.

לא צריך את כל העם איתנו כדי להוביל מהפכה חברתית של לקיחת אחריות וערבות הדדית.
היתרון הבולט ביותר של האמת זה שהיא נכונה!
אנחנו צודקים – באמת יש כאן עוול, הוא ברור לכל, ובאמת אפשר לפתור אותו עם חזית חברתית מאוחדת!
אבל כמה אנשים צריך לדעתכם בשביל חזית כזאת?

אני הלכתי על המספר 3,000.
היום לאף מפלגה מרכזית בישראל אין כזה מספר של אנשים
עם מחויבות כפי שיש לנו.

.

תרשו לי לשתף אתכם בחזון שיש לי, עם תכנית מעשית עד מאוד.

 נניח שכדי לעשות שינוי צריך כ- 3,000 איש מחויבים, מאוחדים,
לוקחי אחריות מעשיים.

להם אני קורא הקרקע הפוריה. תתחילו לחפש אותם –
כי הם מתים להמצא על ידינו בדיוק כפי שאתם חיכיתם כל החיים עד
לתחושה המשכרת והנפלאה של מה שקורה לנו כבר חצי שנה.

.

את הרציונל שאני מביא כאן לפניכם, שטוב להדליק נר ולעסוק באנשים שרוצים ומחכים להקשיב לנו,

מאשר רק לקלל את החשיכה, בלי להציע או לנוע לעבר פתרונות בעצמנו –

את הרציונל הזה ניתן ליישם על תנועת המחאה השלמה, וגם על כל פרויקט בנפרד.

הוא פונה לכולם.

.

מתוך האנשים שמאוכזבים מהשיטה, למצוא קרקעות פוריות,
להזמין אותם לשיח משמעותי, לשבור איתם סופית את ההיאחזות במערכת,
להכיר להם את כל הדברים הטובים שקורים סביבנו, ולהזמין אותם ליצור או להצטרף ליוזמה חברתית –
שבתורה תאפשר לאנשים לחוות עולם חדש הלכה למעשה.. וחלק מהם יצטרפו לפעילות,
ויחפשו את הקרקעות הפוריות בסביבה שלהם.

.

כתבתי שבוע שעבר שנמאס לי מכל חצי הניסיונות לתקן את המצב,
ובאמת התכוונתי לזה. כמה ימים אחרי הגיע אלי אחד המיילים המדויקים
שקראתי בחיי. הוא פשוט ריכז עברונו את המעבר, תמונה אחר תמונה.

——————————————————————————-

אנחנו מתאחדים להפסיק ובמקביל מתאחדים לקיים: 

–         מניצול וזיהום כדור הארץ לבניית פרמקלצ'ר ואיזון סביבתי
–         מייצור אנרגיה מדלקים מאובנים לייצור אנרגיה טבעית חופשית וחינמית
–         מחסימת טכלונוגיות מתקדמות לאיפשור מהקיים בשפע לכולם
–         מייצור זול שנהרס/מתכלה מהר אל ייצור איכותי ויעיל
–         מרפואה מערבית שברובה חולה אל רפואה הוליסטית מאוזנת ובריאה
–         מייצור וצריכת תזונה קלוקלת ורעילה לקיום תזונה נכונה וטובה
–         ממשבר מים לאיסוף יעיל של מי גשמים וטל
–         ממערך חינוך סגור ומיושן למערך חינוך פתוח, עדכני ומהפכני, החוקר ומאפשר אהבת הלב הטבעית
–         לעורר האחד יחיד ומיוחד בכל אחת ואחד
–         משחיתויות וקשר הון שלטון למעגלי הנהגה מקומיים עד עולמיים
–         מעוולות ופגיעה בזכויות אדם בסיסיות אל צדק, שמירה על החברה ואהבת לרעך כמוך
–         מפגיעה בבעלי חיים למוסריות והגינות
–         מהסתרות ושקרים והדחקה אל חשיפות האמת ומודעות למה מחזיק את המצב הקיים והלא רצוי בקרב                 ה 99%
–         מריבוי עצום של ייצור ועבודות סרק הנולדות מתוך כך שהמשחק כיום הוא עדיין כסף, אל הפסקת עבודות ומוצרים שלא תורמים לנו באמת,
אדרבה אלה המזיקים לנו כאורגניזם אחד של החברה האנושית, החי, הצומח והקיים בכדור הארץ והיקום.
נפנה עצמנו מתודעת אינדיבידואליזם ונפרדות אל קהילות וקואופרטיבים המפשטים וממקסמים
את איכות החיים ומעלים רמתה.

——————————————————————-

‎"אלו שהתעוררו – עולם משותף להם.
ואילו כל ישן פונה רק לעולמו שלו"
– הרקליטוס

סליחה על אי הנוחות: אנחנו מנסים לשנות את העולם

לי באופן אישי נמאס כבר מכל החצי ניסיונות לתקן את ה"מצב".
לא אהבתי לעבוד בביטוח ישיר, את הצביעות באוניברסיטה,
אני לא אוהב לחכות חצי שעה על הקו בסלקום ולא את החוב שכבר למדתי לחיות איתו.

לפחות אני כבר לא צריך לשכנע אנשים שהמצב רע.
אני זוכר את עצמי כסטודנט בבן גוריון, בשיחות מלאות להבות על כלכלה מתפוררת וסכנות קרבות ובאות – ומנגד אנשים שחושבים שאני מגזים.

אז אשרי הגפרור שהדליק את המחאה,
ואפשר לכולם לראות בבירור את יוקר המחיה.
לפחות עכשיו שיחות שלי מתחילות עם אנשים ב"איך מתמודדים", או "מה לדעתך צריך לעשות".
תודה.

חוץ מזה שאני כבר לא היחיד.
אי אפשר להסביר למי שלא היה כאן לפני יולי, איזה הבדל זה להכנס לפייסבוק ולראות אותו
מלא באנשים שחיים, נושמים ויוצרים שיח חדש – ביקורתי, נוקב, לא פראייר, מודע ומעמיק.

"ובימים ההם הפכה המחאה ללגיטימית בעיני בני ישראל."

אז הפכתי את זה למחקר חיי.
שלום, קוראים לי אופיר, ואני מקדיש את החיים שלי למחקר ויישום של המעבר מכלכלה דורסנית,
שרואה רווחים לפני בני אדם ומשאבי טבע, אל עבר כלכלה ששמה במרכזה את האושר בר הקיימא של כל תושבי המדינה שלה.

האמת היא שהסיפור הרבה יותר פשוט ממה שנדמה לרוב האנשים.
הדבר המרכזי שהשתנה ב- 150 שנה האחרונות זה איפה רוב האנשים עובדים.
ב1860 לדוגמא, 3 מ5 אמריקאים היה חקלאי. ואז הגיעו מכונות, וכולם עברו לעיר.
אתם כנראה זוכרים את ה"עיור" מהבגרות בהיסטוריה. אחרי זה כולם זוכרים את צ'ארלי צ'אפלין מבריג על פס הייצור האינסופי בזמנים מודרנים,
וזאת הייתה תקופה שבה 1 מ3 עבד במפעלים. האנשים האלו ייצרו מוצרים במפעלים, וגידלו אוכל. דברים שאנחנו מגדירים אותם כ"בעלי ערך".

פעם זה היה העבודה של 99% מהעם. אז לאן הם עברו? הם עברו ללספק שירות.
רוב הצמיחה בעבודות שנוצרו מאז שנות ה80' היא של אנשי מכירות(ופרסום ושיווק) שמריצים קדימה את תרבות הצריכה.
האנשים האלה זה אתה ואני. אנחנו לא מייצרים ערך אמיתי. הביטו שמאלה וימינה.
מהמכרים שלכם, ותנו לעצמכם רגע – למי יש מקצוע שהיה משרת אותכם על אי בודד בלי חשמל?
זה היה הכרחי עד עכשיו, פשוט מכיוון שפעם לא היה מכונות שמייצרות את הכול, או אינטרנט, או מסחר גלובלי.
או את הידע המדעי שיש לנו היום. או את רמת האינטיליגנציה של הציבור.
את השיטה הנוכחית תיכננו אנשים שחיו בזמנים חשוכים, של כפרים מחוברים ע"י שבילי עפר, וערים שהמקצוע המכובד בהם היה בנקאי.
האמת היא שאנחנו כבר הרבה אחרי עידן הזהב של השיטה, והיא רק מונעת עכשיו מהיצירתיות והשפע של הכלים החדשים להתפרץ.

בגלל זה אתם סולדים מ"עולם ישן" – פוליטיקה, כלכלה, וכל הג'אז הזה.
גלגלי השיניים של המערכת איטיים וסובלים מבירוקרטיה – והידע והכלים המתקדמים ביותר מתקשים להטמע בתוכם.
אנחנו רוצים לרוץ עם היצירתיות שלנו, ומשהו תוקע אותנו. מה זה משהו, כל הפאקינג סיסטם הזה.

כולנו יודעים בבטן שיש חינוך הרבה יותר מתקדם ואפקטיבי ממערכת החינוך, מזון יותר בריא,
מערכות קבלת החלטות יותר טובות ותמריצים יותר טובים לאנשים להיות יצרנים…
זה פשוט לא נחשב פופולרי לדבר על הדברים האלו, ולפעמים קשה לראות את הקשר ביניהם לבין יוקר המחיה ומחירי הדלק והקוטג'.

אז בוא ננסה לעשות סדר.
יש את העולם הנוכחי עם יוקר המחיה, השחיתות ובעיקר עם הכלכלה המטורפת שלנו שכל הזמן מנסה לייצר מקומות עבודה כדי שאנשים ימשיכו לקנות,
כדי שלמפעלים ימשיכו להיות הזמנות, כדי שלבעלי ההון ימשיך להיות יותר כסף מלכם.

לעומתו יש את ימות המשיח – אני כותב כאן כל שבוע על "עולם חדש", ובתכלס כולם יודעים במה מדובר.
עולם שבו האדם במרכז. מעגל במקום פירמידה, כלים יותר מתקדמים לאפשר לבני האדם, שמטבעם הם סקרנים וחוקרים,
להתפתח וליצור אחד לשני באופן אחראי סביבה שהם אוהבים לחיות בה, ואוהבים בה אחד את השני.
עולם שבו אפשר לחיות חיים בריאים, ללמוד/ליצור דברים שהם משמעותיים בעיני היוצר, ולחלוק חיים משמעותיים עם הזולת.

הפוסט הבא שלי יעסוק בתגלית החדשה ביותר במחקר שלי,
אותה אני מכנה "תכנית המעבר" – והיא כוללת, לתפיסתי,
את הצעדים הנרדשים, באופן כרונולוגי, כדי לעבור מעולם ישן לחדש.
מבטיח.

עד אז תרשמו מה אתם חושבים.

נ.ב.
ב2008 צפיתי בצייטגייסט אדנדום, והסרט שינה את חיי, אשכרה.
הסרט מלא במידע מעמיק אודות כשלי המערכת הכלכלית ככלל,
ומומלץ לכל אדם בר דעת.

אנחנו לא פעילי מחאה – אנחנו בונים עולם חדש

בואו אני אגיד לכם משהו – הקברניטים של המדינה הזו לא רק לא רוצים;
אין להם מושג איך.

מה שאנחנו רוצים ודורשים כל כך רחב וקשה לתקשורת להבין אותו…
"הם לא יודעים מה הם דורשים" נשמע על כל מחאה בעולם השנה.
זה קשה להם מכיוון שהם לא מצליחים לדמיין את העולם שאנחנו כבר טעמנו ממנו בקיץ.
עולם של אכפתיות כזאת גדולה, של אהבה(מילה גסה) לזולת, עולם שבו אין היררכיה דורסנית ושלטון בירוקרטי.

אותנו קשה מאוד למרוח. זיהינו את הספינים יותר מהר וטוב כל פעם שהם קורים.
אתם יודעים, לא בכל דור הם היו מזהים את הספינים של ביבי לגבי איראן…
פעם היו בולעים את זה וחוזרים לחורים. לא אותנו, לא אנחנו.

אנחנו מוקפים באנשי תרבות, אומנות ותקשורת שמדבררים את המסרים שלנו באמצעות הכלים שלנו
הרבה יותר מהימן וטוב מהחזירים בשלטון(לא היה אינטרנט, לדוגמא, כשרבין נרצח).
הקפיטליזם לאט לאט יפשוט את הרגל כי המוטיבציה החומרית שהוא מציע נשחקת,
אבל עוד יותר בגלל שהאנשים הכי מבריקים של הדור הזה נמצאים בצד שלנו.
הם בזים למערכת, והרגישו לא בנח בשנים שהוא הסכימו לתת לה יד.
אנחנו לא רוצים ללכת לפוליטיקה כי אנחנו יודעים שזה כלוב מלא בנחשים,
שמילא שלא אכפת להם והם מנותקים מהעם – הם לא מדברים את השפה שלנו.

זה ממש קשה לשכנע חברים מהילדות ואת אבא ואמא, אז לך תשכנע את ציפי לבני
שהתפקיד שלה זה להנגיש לאנשים כלים ללקיחת אחריות ולהיות מודל מעורר השראה לחיקוי.
וגם אם נביא 50 מנדטים, סבבה? שימו שם את האנשים הכי אמינים וטובים,
האנשים שאתם הכי סומכים עליהם. מה תקבלו? חוקים חדשים? שינוי תקציב?
ואז מה- תחזרו לעבוד בעבודה חסרת משמעות שאתם לא אוהבים, תשלחו את הילדים שלכם לקניון ותתנו להם לראות את הזבל חסר הדעת הזה בטלויזיה?
לא מסתפקים יותר בבסדר! מ-ה-פ-כ-ה!

אנחנו חייבים להכניס לראש שלנו שזאת ההובלה שלנו שתקבע את הטון.
המחאה גלובלית, ויש בה את אותם מסרים בכל מקום… זאת הזדמנות שלא תחזור על עצמה!
תרשו לעצמכם לחלום את החלומות הכי גבוהים שלכם, ותלמדו להגשים אותם כאן.
זה הייעוד שלנו.

אנחנו חייבים להוות מודל לעולם שאנחנו רוצים לבנות.
אני לא יודע איך יראו בעולם הזה התחבורה, החינוך או הכלכלה לפרטי פרטים של מסמכי 50 עמודים,
אבל אני כן יודע שכל אחד שם ידע שהוא לא קורבן של אף אחד.
יחנכו אנשים ללקיחת אחריות מלאה על החיים, על ראש גדול, על לשים לב לפרטים, על לפעול עם הלב ועל ערבות הדדית – כי כשלמישהו אחר אין מה לאכול ואתה מנוכר לזה, הניכור הזה מחלחל לכל פרט בחיים שלך.
הפרויקטים שלנו נמדדים לא ביכולת שלהם לקבל נראות, משאבים או לאסוף רשימות מיילים – אלא ביכולת שלהם לאפשר לאזרחים להשתתף בלקיחת אחריות ובלהרגיש שהם משמעותיים.
אנשים צריכים לראות אותנו ואת ההצלחות שלנו, את האושר החדש שלנו, את הכח של הקהילה שבנינו ולהתפעל. כולם יודעים שהמצב חרא, כולם מדוכאים ומאוד נח להם להגיד לכם שנכשלתם.
הם יצטרפו כשהם יראו שהולך טוב…

ואיפה הצלחנו?
בליצור שיח חדש, בלהפוך כל מחאה ללגיטימית, בלתת לאנשים מכל המדינה משהו להתגאות בו בעם הזה.
אבל הדבר הכי חשוב הוא שיצרתנו פלטפורמה שממנה צומחות יוזמות בכל הארץ.
בכל מקום שאני הולך אני פוגש אנשים עם עיניים זורחות מאור שמספרים לי על
יוזמות בכל התחומים, מחינוך ואקולוגיה עד השתתפות בדמוקרטיה ומדיה חברתית.

אנחנו רצים למרטון, כאן זה לא מאה מטר. השינוי הזה הדרגתי ועמוק,
ולא עושים אותו בחקיקה חד פעמית או כניסה עם מפלגה לכנסת. גם לא עם הפגנה של 400,000 איש.
המסר צריך לחלחל… העולם כפי שסיפרו לנו עליו הוא שקר.
אין צמיחה אינסופית כמו שהכלכלנים כותבים בגרפים שלהם,
כל דבר נשען על משהו אחר בטבע, ואת הטבע הזה השמדנו – בדיוק כמו שהפרת האיזון החברתי במדינות אירופה וארה"ב
הצליח להוציא אפילו את האזרחים השלווים בדר"כ שלהם.
כבר עכשיו כל פעילי המחאה קונים הרבה פחות וצריכים הרבה פחות כדי לישון מלאי התלהבות ודופק בלב.
זה עולם חדש.

אנחנו צריכים לשאוף שכל דבר שאנחנו עושים ישפיע גם על הציבור, וגם יניח יסודות לחברה חדשה.
לא צריך לבחור בין פעולה שמקבלת חשיפה לבין פעולה אמיתית ואורגנית – השתיים חייבים להפגש.
אנחנו צריכים לחשוב ארצי, ולחפש לפעול במקומי. כי במקומי נמצאים בני האדם שאפשר לגעת בהם, להעיר אותם.
והכי חשוב לזכור תמיד שאין תחליף לעניין אמיתי בבני אדם. רוצים לגייס מישהו? תקשיבו לו.
רוצים ליצור שיתוף פעולה? תתעניינו באחר.

ואל תשכחו, יש לנו אחים גדולים שנמצאים במהלך הזה הרבה לפנינו.
כשנתחיל לשאול איזה אלטרנטיבה יש לכלכלה, חקלאות, חינוך, רשויות ותרבות שלנו
הם יהיו שם – מוכנים עם מחקר ארוך השנים שהם עשו לטובת כלל האנושות.

אז עכשיו אני כבר לא דואג,
עלינו כבר קשה לעבוד.
כבר עברנו הרבה, ואנחנו רק בתהחלה בייבי…

אנחנו כבר לא לבד

כולנו מרגישים את העומס…
לקחנו על עצמנו משימה ענקית – להוביל את העם שלנו לשינוי שאנחנו אפילו לא מצליחים להגדיר במילים.
חשבון הבנק הקורס, שעות השינה, העומס הרגשי, ימי החופשה שמחכים שניקח אותם…
אנחנו במרדף מתמיד, ולא משנה כמה אנחנו עושים זה מרגיש לא מספיק, לא מספק.
אנחנו מתרגשים בפעולות ובהפגנות, כאילו המחאה הזו היא הילד שלנו.
מתי בחרנו להיות כאן? האם זה באמת היה הקיץ, או שכל החיים חיכינו?

אני פוגש אנשים שויתרו על קריירה, אוכלים חסכונות, חזרו לגור אצל ההורים, ישנים על ספות,
חוטפים ביקורת מהקרובים אליהם, נכנסים לויכוח אחר ויכוח עם משפחה ונהגי מונית,
מתמודדים עם מחאה מצמטקת, נכנסים ל"פוליטיקה של המחאה" אפילו שהם שונאים את המילה הזאת.
הם לא נותנים לאדישות להוריד אותם, אופטימים למרות כל השיט הזה שקורה בעיתון ובטלויזיה,
וממשיכים להאמין.

רגעים של חוסר מוזה, בדידות, קשיים שלא חוו כל החיים, מעורבבים עם רגעי אושר,
תחושת "מצאתי את היעוד שלי", מעורבות אינטימית וכנה בחיים של אנשים שלא הכירו חודש לפני –
חברים הכי טובים שהזוי שנפגשו רק לפני כמה שבועות…
אזרחים מהמניין שמבינים בפרלמנט, בעיריה, בדיור, במדיה ובכלכלה יותר טוב מה"מומחים" וממקבלי השכר של המדינה לעשות את זה.
כי אכפת להם, כי הלב שלהם שם, כי זה חשוב יותר מאי פעם.

זה הקרב האחרון, אם לא זה אז לחו"ל, מה יהיה עם המדינה אם ניכשל?
הדרכון האירופאי, הכישרון המבוזבז בתעשיה הישראלית הקשה והמרה, חייבים למצוא איזה עבודת ביניים,
אבל קשה לוותר על השעות שהיה אפשר להשקיע במאבק.
אנשים שהשאירו מערכות יחסים זוגיות מאחורה, ששינו הרגלים, התגברו על פחדים,
שמכירים את עצמם מחדש ומרגישים פתאום ענקים.

אתם כאלה יפים. הרגשתי לבד, מוזר ובודד.
כולם היו כאלה מרוצים מהריאליטי, ומהעבודה ה"בסדר" שלהם, ואני הייתי כאן ולא ידעתי מה לא בסדר איתי.
למה לכולם כיף ורק אני מתעקש לעקוב אחרי מצב המשק?
"למה אתה לוקח את כל המדינה עליך" אבא שואל –
"אתה לא יכול לשנות כלום, אתה לא בפוליטיקה"…

בטח שאני יכול לשנות. אף אחד לא מאמין לי, אבל זה קורה בכל מקום.
אין עיר בלי מחאה בארץ. עזבו, בעולם.
אם רק כפתור האיוונטים בפייסבוק שלי היה מהדורת החדשות המרכזית
במקום כל הבולשיט הזה שמאכילים אותנו כדי לעשות לנו ספינים.

תמשיכו, תעשו לי טובה. אני כבר לא מרגיש לבד, אנחנו אוכלים אותו החרא, והשמחה שלנו משותפת.
אנחנו ביחד, וספקנים כבר לא מורידים אותי. אני מאחל להם שיצטרפו אלינו לא כי צריך עוד כח אדם במחאה –
אלא בשביל עצמם… כי זה יהיה הצעד הכי חשוב שהם עשו עבור עצמם בחיים שלהם.
להיות פעיל זה לאהוב, לכאוב, שיהיה לך באמת אכפת, להיות מעורב.
להיות פעיל זה לחיות.

תודה

נ.ב.

בימים קשים לזכור –
"אלו שרוקדים נראים משוגעים
בעיני מי שלא שומע את המוסיקה."
– אלברט איינשטיין

אני ואתה משנים את העולם

הכול התחיל כשהייתי השבוע בפגישה עם פעילים מכל הארץ בתנועת המחאה.
הם הגיעו מחיפה עד באר-שבע, וכל אחד מהם הוביל יוזמה אחרת.
השיחה אורגנה ע"י אחד הפעילים שביקש לעשות סדר במתרחש במתנועת המחאה.
מה שהוא ביקש להעביר לא הייתה תכנית לפעולה משותפת, או אפילו הצעה להקמת אירגון משותף.
מה שהוא הציע זה שנתסכל אחרת על מה שאנחנו כבר עושים.
שינוי מבנה המאבק מפירמידה למעגל, השטחתו והפיכתו למשותף –
כאן הוא צייר מעגלים של היוזמות השונות לפי תחומים:
מדיה, עבודה מול הכנסת, עזרה למחוסרי דיור ואוכלוסיות מוחלשות,
הפצת אירועים של המחאה ויצירת פעילויות שטח והפגנות.

מנחה המפגש נתן לנו שלוש טיפים, או בעצם יותר נכון להגיד ביקש מאיתנו:
1) שנכיר את החברים סביבנו ואת פועלם.
2) שנחפש צרכים משותפים.
3) לתמוך אחד בפעילויות של השני – לפרסם, להושיט יד, או לפחות להגיב בצורה חיובית כשנשאלים.

"אפשר לדמיין שאנחנו בעצם כמו גוף אדם",
אמרה אחת הפעילות. כל אחד עושה את התפקיד שלו, ויש אינטואיציה שמכוונת את כולנו,
לא צריך הנהגה. המח הוא השילוב של כולנו למעשה.

אחת התובנות המרכזיות שנחתו עלי בשנים האחרונות היא שלמעשה,
כולנו פועלים בצוותים שונים באותה התנועה. למעשה, כולנו פעילים באותו אירגון ענק
ללא ידיעתנו ואנחנו ממלאים בו שורה כזאת רחבה של משימות, שלעיתים קשה להבחין בקו המחבר.
אבל התנועה קיימת, גדלה מיום ליום, והיא התנועה הגדולה בעולם, ובהיסטוריה של האנושות על הפלנטה הזאת.

מנקודת המבט הזו, ההוליסטית, אפשר להבחין בכמה חוקי יסוד בתנועה הזו.

• א' – מכיוון שמשאבים אדירים הושקעו במחקר, פיתוח, עשייה ופרסום בכל תחום,
  טבעי להבין שכל כיוון שהתנועה שלנו הלכה בו הכרחי.
  שום תחום לא פשוט "קרה על הדרך".
  בכל מקום כזה היו הפגנות, מעצרים, שיחות אינספור לתוך הלילה,
  פליטיקות, התבחבשות על מערכות קבלת החלטות ובעיות תקציב וגיוס משאבים ופעילים.
• ב' – מתוך ההבנה הזו נשאלת השאלה:
  "אם כל הפעילות הכרחית, מהו הכיוון המרכזי? כיצד נתאחד סביב מטרה משותפת?"
  העובדה הפשוטה היא שכל אחד צריך לפעול בתחום שבו הוא הכי מבריק,
  זריז, מחובר ואוהב. כך הוא גם הכי מאושר, וגם הכי יעיל.
  הדרך של התנועה לספר לך שאתה בכיוון הנכון היא בכמה אתה נלהב
  לגבי מה שאתה מקדם/מתעסק איתו.
  ולגבי השאלה – הכיוון המרכזי שכולנו פועלים ממנו הוא מהלב.
  ניסיונות רבים לאירגוני גג ואיחוד המחאה נעשו ועוד יעשו,
  אבל מי שיצליח להוביל את המהלך הזה יצרתך לסחוף את הפעילים השונים מהלב,
  ולא מהמח.
• ג' – אף אחד מהתחומים בהם אנו פועלים, בין אם חברתי או סביבתי,
  מניעת חוק או יצירתו אינו יכול להגיע להצלחה שלמה לבדו.
  הצלחה של כל אחד מהגורמים תלויה באחרים,
  וכאשר היא מתרחשת תורמת לתחומים סביבה.
  חברה שיווינית גם מטפלת יותר טוב בכלכלה, בחינוך,
  בסביבה וגם תלויה בכל אלה.

עכשיו, כשהתמקמנו בנח ליד כל האיברים המשרתים איתנו,
אנו ניצבים בפני שאלת מערכת היחסים בינינו.
המטרה היא לשמור על איזון בין קשר עם גוף המחאה כולו,
לבין האיבר שאתם. על כך כמובן אפשר להגיד:

"לתמוך בתנועה כאילו אין לי יוזמה,
ולקדם את היוזמה שלי כאילו אין תנועה".

אפשר כמובן גם לשים לב לכך שהצרכים המשותפים לכל הפרויקטים הם מקצועיים –
נוכחות ברשת, ייצוג חוקי, אירגון מתנדבים, טכנולוגיה ודפוס הם רק חלק מהדוגמאות לנקודות השקה שיכולות ליצור שיתופי פעולה טבעיים.

אבל אם יש צורך אחד מרכזי שמשותף לכל אדם באשר הוא שרודף צדק,
הוא איך להעביר את המסר שלו הכי טוב, איך להסביר את עצמו, ואיך להפיץ ולהניע אנשים מאדישות לפעולה.
והתרחיש הבא, שבו נתקלנו כל אחד בקיר שלו, הוא המשותף ביותר לכולנו…

 

גם כאן ישנן מסקנות מהצלחות רבות.
זה קריטי להבין למי המטרה שלך הכי נוגעת – ולפנות אליהם.
הצוות שועבד איתך הוא הכלי החשוב ביותר בנושא,
וזה נחשב גדולה להצליח לשלב כמה שיותר אנשים בפעילות כלוקחי אחראיות.
כלומר – ככל שיש יותר מחויבים ללפיד, כך האור שלו גדול יותר.
אל תבזבו את זמנכם בויכוחים עם אנשים שלא רוצים להקשיב,
יש המון אנשים שמחכים לכם. שרוצים לעשות, ולא יודעים איך לשאול.

.

הגדירו מה אתם צריכים ותפרסמו את זה.
אתם עלולים להתפלא מנדיבותם של אנשים כשהם פוגשים מטרה שמוצאת חן בעיניהם.
אל תהססו להיות חולמים. חייבים להרים את הראש מדי פעם מהסביבה המוכרת
ולראות כמה עשייה מתרחשת סביבנו. אין מראה מרומם יותר מלהבין שאתה חלק
מהתנועה הגדולה בעולם.

.

"עליכם להבין את זה, להכנס לזה, לבחון את זה, לתת את המח והלב שלכם, ואת כל מה שיש לכם, כדי למצוא דרך לחיות אחרת.
זה תלוי בכם, ולא על מישהו אחר, מכיוון שבזה אין מורה, אין תלמיד; אין מנהיג; אין גורו; אין מאסטר; אין מושיע.
את/ה בעצמך המורה והתלמיד, המאסטר. אתה הגורו, אתה המנהיג. אתה הכול."
– קרישנמורטי

.

אבל באמת שהכי חשוב זה לזכור שאנחנו לא רצים למאה מטר.
לא מדובר בקמפיין אחד, או באיזה ספרינט.
זה שינוי תודעתי, פנימי וחיצוני, וזה לוקח זמן.
תנשמו עמוק לפעמים, מותר.

הפרח והקוץ – פוסט אורח מאת הראל נדב

שני קצוות למאבק, שתי פנים, ואני לא יודע:

"למי מאמינים"?

קצה אחד חושב:

"רק בפוליטיקה ננצח – כי זה העולם האמיתי".

קצה שני אומר:

"כדי לנצח, דרוש שינוי פנימי – תודעתי"

 

אלו אומרים:

"תבינו הרי כולנו עבדים,

שטופי מוח נשלטים

על ידי פרסומות ומותגים,

רצים עכברושים ואף פעם לא מגיעים.

מתי תבינו? רק כשנשתחרר מהשעבוד הפנימי,

רק כשנתחבר לעצמי,

היפה, המואר,

שאינו זקוק לדבר כדי להיות מאושר,

רק אז נצא באמת לחופשי

בתור ציבור באופן אישי".

ואלו אומרים:

"אתם חבורה של חולמים,

במדיטציה לשנות את המציאות? הבל הבלים,

כל כך ברור שאתם טועים.

הזמן דוחק המדינה מופרטת,

הון שלטון מתפשטים ממש כמו דלקת.

אסון אקולוגי עולמי בפתח עומד,

ילדים גוועים מרעב,

להיכנס לפוליטיקה – ועכשיו".

אז אלו לאלו עונים:

"לפוליטיקה אין סיכוי,

שהרי הכוח משחית,

נפיץ כמו דינמיט

ואפילו אם יבחר מוחה מדופלם

הרי מלכודת העושר והשררה חזקה מכולם,

ימנה מקורבים, יתרועע עם עשירים,

יעלה על במות ועל עצמו יספר סיפורים

האידיליה תישאר בראשו, כזיכרון עמום,

של משהו שהיה פעם ועכשיו הוא – כלום".

לא מחכים לרגע ההם ועונים:

"עד שתסיימו עם התהליכים הפנימיים

תהייה הארץ מורעלת מבפנים,

אין זמן, צריך לפעול בחוץ ומהר

כי אם לא,

נאחר.

רק העשייה החיצונית היא הדבר שמשפיע

ולנו חשוב להתחיל וללכת

אחרת לא נגיע"

 

ושוב אומרים ההם בכל ענות חלושה:

"אף אם תיבחר מועמדת ראויה,

שטייקונים לא יכולים עליה,

והיא זכה וברה,

הרי שותפיה לא משתנים,

תחתיה יחרחרו יחתרו, יעמידו פנים

והיא אליהם כבולה עד קץ הימים".

ומי צודק? מי החכם?

ברורה התשובה, הרי היא:

"כולם"

ואני הקטן מה אומר מה אגיד?

אם לא ננצח –  נורא העתיד.

הראל נדב

כל הזכויות שמורות

נקודת המפנה

בכדור הארץ ישנן אינספור מערכות המתאזנות אחת מול השניה – מערכות של האויר, המים, התחדשות הצמחים, הגאות והשפל, לידה ומוות של בעלי החיים וסיבוב הכדור מסביב לעצמו ולשמש. מתוך התהליך הזה כל החיים בכדור הארץ, כל המינים של בעלי החיים והצמחים נולדו, ואליו הם חוזרים כאשר הם מתים. המצב הזה נמשך משהו כמו 4.6 מיליארד שנים על מסלול קבוע של ריבוי הצורות והזנים, והפיכת רשת החיים לסבוכה יותר ויותר.

ואז אנחנו הגענו. אומרים שרק לפני 10,000 שנה התחלנו להתייחס לאדמה כרכוש,
לעבוד אותה בצורה מסודרת עם לידת החקלאות.
אבל אנחנו הצלחנו, בעיקר ב150 שנה האחרונות להפוך לאיום על עצמנו והמון מינים אחרים…
מדוע?

אף על פי שאנו חלק מהאורגניזם הזה, אנו חיים באשליה קצרת רואי שאנו השליטים בו. האשליה הזו, מעבר להיותה הגורם המרכזי הגורם למלחמות בינינו על שליטה, הביאה אותנו להתמודד עם הרס סביבתי הולך וגובר, ולהבנה שאנו בדרך להשמיד את עצמנו.
היום יש המון ניסיונות לתקן את המצב… יש כאלה שאומרים שצריך לחזור לחיים פשוטים, יש כאלה שאומרים שצריך לתת לטכנולוגיה לעשות את העבודה בשבילנו ושכולנו נצא לחופש,
ויש כאלו שממליצים לקנות אוכל יבש ולהתחיל לגדל ירקות, כי סוף העולם מגיע.

הכתוב כאן מובא כדי לתאר את התהליך שהתרחש, ומתרחש עדיין, סביבנו ובתוכנו כדי לנסות ולשפוך קצת אור.
אני מציג כאן שלוש רמות של תודעה, המתפתחות אחת מן השניה ומתארות את התהליך שאנו עוברים.

הישרדות – אני חי!

המח המפותח יחסית של האדם, העוסק בניסוי ותהייה, פיענוח של תבניות והסקת מסקנות ובניית כלים, מונע ע"י הרצון לשרוד. מכיוון שהידע האנושי נצבר בצורה קולקטיבית על פני זמן, כל התרבויות התחילו מהמקום הזה, אך משום שבתקופה הזו הכלים שהיו לנו לא היוו איום על הטבע, היה לזה מקום.

היום מחצית מבני האדם עדיין חיים בתנאים הדומים לאלו של אבותינו לפני 10,000 שנה.

בהשירדות אין מחשבה או עירנות מעבר לאינסטינקטים החייתיים ולקרב האינסופי להתרבות ולבסס שליטה.
הישרדות היא טריטוריאלית, היא דחף מיני, היא פחד ממוות.
תודעת ההישרדות נמצאת כמובן גם בעולם המערבי, והיא התירוץ לכך שאנו מתמכרים לנוחיות שהטכנולוגיה הביאה איתה עד לרמות שבהן אנו פוגעים במערכת האקולוגית שתומכת בנו.
יש הבדל כמובן, בין לשרוד ולחיות…

מודעות – למה אני חי?

עם חלוף הזמן, והצטברות הידע האנושי שוחררו שכבות מסוימות של האוכלוסיה מהעבודה היומיומית והדאגות של ההישרדות החלו להשכח אט אט.
בתנאים של שפע חומרי ועבודה הולכת ופוחתת הנדרשת כדי לשרוד, הגיע האדם להעסיק את עצמו בשאלות אודות הסביבה שלו, מקור החיים וטבע הבריאה. זהו תחילתו של המדע המוקדם, שהמשיך את יצירת הכלים הפשוטים שקדמו לו. עם פיתוח הכתב המחקר נמשך גם על פני דורות בשלל הנושאים הנוגעים לחיינו.
בני האדם גילו חוקיות בטבע, ולמדו איך לנצל אותה בשלל דרכים להפקת תוצרים, בפילוסופיה ובמתמטיקה.

אך היו שאלות שאי אפשר היה לענות עליהן; לתוך הריק שנפער בשאלות כגון מדוע אנו מתים, או מה יש מעבר לקצה של האוקיינוס, יצק האדם תפיסות עולם בכלים המוגבלים שלרשותו…
דת ואמונות תפלות או כוזבות מילאו כל חלל, וכיום הם מגיעים אלינו על דפי ההיסטוריה בדמות סיפורים מופלאים על האלים, מפלים בקצה הים ויצורים מופלאים.

הטבע של האדם הוא לנסות ולהגיע לתמונה שלמה, הוליסטית, מתוך הצורך להבין את משמעות קיומו ומותו, ומתוך כך הוא אינו רק משלים חלקים בתמונה מדמיונו, אלא גם מגן עליהם בחירוף נפש והופך אותם למנהגים ולתרבות של עמו.
בנוסף, הוא תמיד ינסה להקפיא ולמסד את תפיסת העולם שלו, ולהתנגד לכל תפיסה חדשה שקוראת תיגר עליה. האמונה ומנהגיה הופכים לקדושים, ולסמל הכח של מעמד השליטים.

הנזק שנגרם הוא אדיר, מכיוון שהצורך המהותי והבסיסי של הפרט כמו גם הקולקטיב לשאוף לשלמות ולהמשיך ולשאת את לפיד הבנת ופיענוח העולם הוא בלתי נמנע, ואי הבנה של האמת הזו הביאה למעגל בלתי פוסק של מלחמות, ניהול בזבזני של משאבי הטבע, חורבן, הרס, אמונה כוזבת, בגידות, התמכרויות, דתות, כתות, דיכאונות, מחלות נפש, ואף מצליח להביא אותנו להיות החיה היחידה בעולם ששמה יד בנפשה שלה.

המודעות היא בלי ספק המעבר הנדרש מתמימות פרה-עץ הדעת, חסרת הידע וההבנה של העולם סביבנו והחוקיות הטמונה בו, אל האדם הסקרן והאנליטי. היא מסמלת את הניסוי והתהייה והילדותיות, ובעיקר את ההתעקשות להתנסות באופן אישי המאפיינים כל כך את גיל ההתבגרות.

המודעות מסמלת את העולם המערבי ככלל היום, הבנוי על שלל תפיסות מיושנות, שמצד אחד נחשבות לאמת מוחלטת, ומצד שני היא המדרגה למחקר אישי ומעמיק אודות העולם שלנו.

תודעה – איך אני חי?

אבל לסיפור שלנו חסר עוד חלק. יש עוד בחיים מעבר למה שעין בלתי מזוינת יכולה לראות.
במחצית השניה של המאה ה-20 הבשילו התנאים לעלייתה של התודעה לעלות לפני השטח – המדע האמפירי, מיפוי כל קצוות הפלנטה, המדעים החברתיים ואמצעי התקשורת האלקטרונים חיברו את כל תושבי העולם לכדי מאסה אחת.
אבל זה היה גילוי התחממות כדור הארץ, היכחדות מואצת של מינים, והתדלדלות של משאבים מסוימים שיצרו את התנועה הסביבתית והתודעתית חובקות העולם והתודעה; החוויה דומה לכזו של יציאה לראשונה מבית ההורים:
ההבנה שאם הבית שאתה גר בו מבולגן, אתה הוא זה שתסבול, ואמא לא תבוא לסדר אחריך יותר.

המין האנושי ניצב בודד בכדור הארץ, ולאחר שכבשנו את כל קצוות הפלנטה התחילה לעלות השאלה נגד מי אנחנו בעצם נלחמים? לאן אנחנו בכלל רוצים להגיע?
בשנת 1969, כשצולמה התמונה הראשונה של כדור הארץ בשלמותו מהחלל – אז התחילה לעלות התובנה שאנחנו צריכים לטפל בדבר הזה. שהוא שברירי.
שהוא סופי.

אנשים התחילו לשאול שאלות, ולעקוב אחרי הכח, הכסף והשליטה. ריקבון נוראי התגלה בשלטון.
ההבנה שהאליטות אינן רוצות בטובתנו אלא בשליטה לשם שליטה התפוצצה בשנות ה60' המאוחרות, כפי שתיאר קארל סייגן:

"המשיכות הישנות לשוביניזם דתי, גזעי ומיני מתחילות לאבד מכוחן. מתפתחת מודעות חדשה אשר רואה את כדור הארץ כייצור חי שלם ומכירה בכך שייצור שחי במלחמה עם עצמו, נידון למוות. אנחנו כוכב לכת אחד."

וככה התעוררנו יום אחד, וגילינו שיש כאן המון בלאגן. הדבר המחריד ביותר לגלות היה שלא רק שרוב האנשים עוד לא יודעים שמוכרחים לקבל החלטות קשות,
השלטונות מונעים מהם את המידע הזה פעם אחר פעם.
דרך חדשה נדרשה כדי להעביר מידע, כדי להתנגד למשטר וכדי לחקור עתיד חדש: אי-אלימות. אתם יודעים מה?
שלום.

ערבוב הרוחניות והמדע בין המערב למזרח בתקופה הזו סללו את הדרך לשפה חדשה, כזו שבונה סוף סוף גשר בין מה שהלב יודע לבין מה שהמח חושב.
שפה שמבוססת על הרמוניה, ערבות הדדית, העצמת הפרט ושיתוף פעולה.

—————————————————————

כיום המדע מוכיח את מה שהיה שמור למלומדים המצטיינים של הרוחניות –

בעולם, וביקום, הכול מערכת אחת גדולה שבה הכול תלוי בהכול באיזון עדין והכול משפיע על הכול. אין אנו שליטים של הטבע אלא חלק ממנו, ואנו תלויים בו ובאיזון שלו כדי להתקיים.

התודעה האוניברסאלית הזו, שלוקחת כל כך הרבה יותר פרטים בחשבון מביאה איתה תובנות רבות, כגון המחזוריות הטבועה והשזורה בכל האלמנטים בטבע כצורה בתוך צורה, הימצאותם של אלמנטים גיאומטרים ומתמטים באלפי צורות בטבע, ודימיון במבנה התאים והדנא שלנו לבין היקום.

המחקר מוביל בשנים האחרונות לעליה לפני השטח של טבעה האמיתית של התודעה הטבועה בכולנו, שכאשר אנו פוגשים את עצמנו נקיים אנו עצמתיים לאין שיעור,
ושלמעשה החיים הם פרי יצירתנו ושיש לחיות אותם כאמנים.

תובנות אלה, מתפשטות כיום ברחבי העולם כחיסון לנגיף ההרסני של אשלית השלטון שלנו על הפלנטה יוצרות אצל הפרט מהפכה אישית של ממש, ואין זה משנה אם הוא נחשף לאמת זו דרך הסכנה הממשית על המשך קיום האנושות בכדו"א, חוסר צדק ואיזון חברתי או דרך תרגול רוחני… האמת היא אותה אמת: בכל מה שבאמת משנה, אין באמת אחר… כולנו צפים על אבן בחלל… ומכאן שהדרך הטובה ביותר להתנהל בתוך אמת זו היא בהרמוניה עם הסביבה שלך.
ואהבת לרעך כמוך!

ישנם מורים גדולים בכל התחומים שאותם צריך לצלוח כדי לעשות מעבר מהעולם שלנו,
אבל אם יש דבר אחד שהבנתי זה שזה הכרחי שכל אחד מאיתנו יחווה ברמה האישית עולם חדש בזווית הייחודית שלו.

הניסיונות השכלתניים להסביר ולהמשיג את הפתרונות עבור אחרים הביאו את העולם לאן שהוא נמצא היום. העבודה היא תמיד שלי, וכל מה שאפשר באמת לעשות עבור אחרים הוא להצליח להיות הגרסא הכי טובה שלנו שאפשר.

הציטוט הבא מיוחס באופן פופולארי לנלסון מנדלה בנאום ההכתרה שלו, אך זו טעות נפוצה ובעצם הוא נכתב על ידי מריאן וויליאמסון, מורה רוחנית אמריקנית:

"הפחד העמוק ביותר שלנו הוא לא שמא אנחנו חלשים מדי. הפחד העמוק ביותר שלנו הוא שאנחנו בעלי עוצמה שמעל לכל שיעור.
זה האור שבנו לא האפלה שבתוכנו שמפחיד אותנו יותר מכל. אנחנו שואלים את עצמנו, איזה זכות יש לי להיות מבריק, יפהפה, מוכשר ואהוב? למען האמת, איזה זכות יש לכם לא להיות?
אתם ילדיו של אלהים. כשאתם בוחרים לשחק בקטן אתם לא משרתים את העולם. אין שום דבר נאור בצמצום האישיות שלנו כדי שאחרים לא ירגישו חסרי ביטחון.
נולדנו כדי לממש את הקסם האלוהי הגלום בנו. הוא לא גלום רק בחלק מאיתנו, כל אחד מאתנו נושא את הקסם הזה בתוכו. כאשר אנחנו נותנים לאור הפנימי שלנו לזרוח אנחנו מעניקים, בלי מודע, רשות לאחרים לעשות כמונו.
כשאנחנו משתחררים מהפחדים שלנו, הנוכחות שלנו משחררת אחרים."

1