מתרחשת התעוררות ואתם יודעים את זה

מסר אישי לכל הפועלים למען עולם טוב יותר –
מתרחשת התעררות ואתם יודעים את זה,
זה מוקדש לכם.

 

 

המח גלובלי

זו תקופה של אי ודאות ושינוי מאיץ,
ודברים רבים שהתרגלנו אליהם משתנים או נעלמים כליל.
זהו לא שינוי קטן אלא היסטורי, ואנו רק בראשיתו לדעת כל המומחים.

לנוכח המשברים אנשים בכל העולם לוקחים אחריות,
חוקרים ומיישמים אלטרנטיבות.

זירת השינוי המרכזית כרגע היא מערכת היחסים בין האזרחים לשלטון,
ובין אדם לאדם.
תושבי העולם כולו עומדים בפני משברים דומים שמשפיעים אחד על השני –
בכלכלה, בפוליטיקה ובסביבה.

——————————————————————————————–

הפתרון לכל האתגרים האלו עובר ברמה האנושית –
אנשים יצרו לעצמם את כל הבעיות האלה, ורק אנשים יכולים לפתור אותם.
אנחנו זקוקים לדרך חדשה לראות את הכשלונות, וההצלחות שלנו.

הרשת העולמית מעצימה תופעות חיוביות,
ונותנת לנו כלים חדשים ומרחב לניסוי מסוג חדש –
חברה עולמית בעלת אמפתיה גלובלית, כזו שמכילה את
כל היצורים החיים בכדו"א על כל ההשלכות של הדבר.

——————————————————————————————-

התהליך מתחולל כבר בכל מקום בעולם, ועיקריו הם:

אמון – כדי להצליח ביחד, חייבים כנות.
אנחנו צריכים ללמוד לסמוך אחד על השניה, וזה יותר מאשר כלי כדי להשיג מטרות – זו מטרה בפני עצמה.

יצירתיות – כדי ליצור פתרונות בזמן תנועה, בקבוצות גדולות ובתנאים משתנים
דרושה יצירתיות, ובשבילה צריך השראה.

מעגל – כדי לאפשר לכולם להשתתף ולהיות חלקים משמעותיים בתהליך, דרושה שפה חדשה.
המעגל הוא כח יצירתי, כלי תקשורת, למפגש, והוא לב ליבו של התהליך הזה.
הקשבה היא הנכונות להשתנות.

—————————————————————————————-

אנו פעילים מכל הארץ והעולם,
יוצרים ומאפשרים בישראל חיבור לשינוי עולמי:

בשיחה – עוזרים לחבר בין נקודות שונות ולראות איך שהתמונה השלמה, המורכבת מפרטים רבים,
מתחילה להתבהר בכל העולם.

ביוזמות – מאתרי אינטרנט, עסקים שעובדים אחרת, התארגנויות דמוקרטיות
של אזרחים ועד למעגלי שיח וחינוך – אנו מלוים הקמה ושגשוג של יוזמות התהליך האמפתי.

במחקר – הרשת שופעת ידע ואנשי קשר איתם אנו עוקבים אחר התהליך.
ובישראל – בקבוצות למידה, מעגלי שיח, חוגי בית וקורסים שמחברים את הנקודות.

——————————————————————————————-

"מפתחת מודעות חדשה אשר רואה את כדו"א כיצור חי ושלם,
ומבינה שיצור שחי במלחמה עם עצמו, נידון למוות.
אנחנו כוכב לכת אחד."
– קארל סייגן

נ.ב.
זה הכל חלום.
אנא עיזרו להפוך למציאות
🙂

אין דבר יותר מעשי מאדם מלא בהשראה

ברגעים שכן

ניטשה אמר שמי שרוקד נראה משוגע בעיני מי שלא שומע את המוסיקה,
והרקליטוס הוסיף שלכל הערים עולם משותף, ואילו כל ישן פונה לעולמו שלו.
ראיתי באיזה סרטון שאנחנו 200 מיליון איש,
שזה 2.8% מכל האנשים בעולם.

יש כבר הרבה מועדונים שמנגנים את המוסיקה שלנו,
שבהם אנחנו נראים שפויים, ואם אתם לא זוכרים חכו לקיץ.
עזבו לקיץ, לאביב.

אופטימיות היא לא אופציה,
היא הדלק.
התקשורת לא יודעת לדווח על זה כי זה לא מדבר בשפה שלה,
והדרישות שלנו הן לא במספרים.

וזה קורה מהר יותר.
באוקטובר 2011 היו מחאות ב1,000 ערים ברחבי העולם על
השיעמום הזה שנקרא מודרניזם.
כבר מבינים שזה השיטה ולא אנשים,
כבר מבינים שבשביל שינוי צריך להיות,
כבר יודעים איך להתנהל מול הפלנטה.
תנו שנה, גג שנתיים.

בונים רשת של השראה שאי אפשר להפיל,
כי אין מרכז וגם לא פנים,
ואי אפשר לעצור רעיון שהגיע זמנו.

אנחנו הפצה תעשייתית של ידע,
אנחנו מבינים שהדבר הכי חכם לעשות
זה להפוך את כולם להכי מוצלחים שאפשר.
קוד פתוח, מבוזר, שיוויני ומתורגם לכל השפות –
הפתרון הפך להיות מתקשיבו לי,
לתקשיבו לעצמכם.

להקשיב זה להיות מוכן להשתנות.

 ברגעים שלא

חוסר עקביות מוציאה אותי מדעתי יותר מכל דבר אחר
זה והויתור מראש על הכנת מרחב ליצירה.

במעגל חשמלי יש חומר מוליך וחומר מבודד.
כשלאנשים יש משהו להגיב אחרי כל משפט,
כשאני מדבר מהר כשתורי מתוך כבוד ואז מחכה שעה,
כשאני רגיש למעגל ומנסה להוליך אנרגיה,
ויש בו, בלי ידיעתם, מבודדים.

אין לי סבלנות.
אני יותר צודק.

ועכשיו מילה על הספונסרים שלנו

בימים של טירוף וחוסר צדק בעיר גוטהאם,
הגיבורים שלנו הם היחידים שבוחרים להלחם בחושך באמצעות אור.

הם זוכרים לאן הם רוצים להגיע,
ולכן תמיד יודעים לנווט נכון בעכשיו.
האהבה, המבט בעיניים,
ובעיקר הדממה מנחים את דרכם.

המשימה:

לאחד בין השחקנים החדשים, מלאי המרץ והסקרנות
לשחקנים הותיקים, מלאי הניסיון והידע.

ללמוד איך לעבוד מתוך התשוקה שלהם,
ולהצית את הלהבה בעיניים של חבריהם.

והכלי הכי טוב למדידת הצלחה?
לשאול –
"לכמה אנשים אני מאפשר לגדול במה שאני עושה?"

איך מצטרפים?

אף אחד לא יודע מי הם הסוכנים
הם מופיעים ברגעים הקשים ביותר,
ואז כשאתה מסתובב להגיד תודה,
אתה מוצא רק אוהל מחסה מתנפנף ברוח.

סוכני המעבר –
ההרשמה פתוחה לכולם,
תחילת העולם קרב.

טאואיזם חברתי

"מחוץ לשביל
שם בחוץ בציפיה לאור
או בחשכה מוחלטת"

– בוקר טוב. אם את\ה קורא\ת את המילים הללו סימן שאת\ה חי בניו זילנד.
אצלנו השמש זורחת ראשונה, ואנחנו התעוררנו ראשונים מכל העולם.
אנחנו מנסים להעיר אנשים כי צריך לנקות את הבית, אבל כולם רק רוצים לישון עוד קצת.
"רק עוד חמש דקות, נו" הם מבקשים.
השעון המעורר כבר צילצל מזמן.
אנחנו הנונדיק של השעון המעורר.

איך זה נהיה ככה?

– פעם התפצלנו – לא תמיד היינו מדע ורוח, והדיאלוג לא תמיד היה טעון כמו בין הגבר לאישה שאנחנו מכירים.
אבל אז הייתה מריבה:
המדע רצה לראות בצורה אמפירית, שפשוט כמשמעו אומר שהחושים תופסים את זה.
זהו החלק שמפתח את הדברים אשר נותנים תענוג לחושים, משום שהחושים מובילים את המחקר זה,
בעוד שברוח מה שמוביל את המחקר הוא התבוננות בפרקטלים והמבנים הטבועים בהכול, והמביאים רק לתלמידים המוצלחים ביותר,
באחוזים סופר נמוכים תועלת שהיא מבחינת העונג של הפרט גדולה לאין שיעור מזו של החושים,
אך קשה נורא להגיע אליה, והמין האנושי בצורה קולקטיבית ויתר על להגיע לשם, והסתפק בתענוגות החושים בלבד,
תוך שהוא מוחה בכאב על כל מי שמנסה להנות דרך הרוח, מכיוון שהוא מתוסכל וכועס על כך שהוא עצמו אינו מאמין בעצמו.

ופתאום היום בזכות הגיען של הרוח והמדע לתובנות מספיק בהירות כדי שהתקשורת שלהן תוביל אותן למסקנה שהם מדברים על אותו דבר
(פיסיקת קוונטים לדוגמא, שטוענת שאתה משפיע על תוצאות הניסוי בכך שאתה עורך אותו, זה מחשבה בוראת מציאות של הרוח.)

כיום תנוועת הניו אייג' פוגשת סוף סוף כתגבורת את  התלמידים הרציונלים של הנבואות האוטופי-כלכליות של מרקס במהלך הפוך מהדרך שהייתה עד עכשיו –
עד עכשיו הייתה הפילוסופיה קודמת למתמטיקה בכל תובנה של המין האנושי, ואילו כאן הרוח מצליחה להדביק בצורה בהירה בהסברים הפופולרים שלה את הדיוק בכלי הכלכלי-רציונלי שמרקס הביא, ובדיוק אז ונותנת לאותו כלי את המפתח שהוא היה זקוק לו –
יישום של התיאוריות הנקיות מ"קומוניזם" של מארקס בשלמותן,
סוף סוף קהל גדול מספיק שבאמת מבין חופש מהו
ולמה המודל המרקסיסטי מאפשר מערך של שיוויון והדדיות מחושבת של ממש.

—————————————————————————————————————–

כדו"א מצוי בהתפתחות משלו דרך תהליכים. בכל תקופה בהיסטוריה בני האדם שיקפו את הגיל שלו.
בנוסף, מכיוון שהכדור הוא בעצם יצור חי ואני תאים שלו, הטראומות שלו,
הבדידות שלו(הוא בכל אופן המציא אותנו, החברים הדמיוניים שלו), הכאב מהקריעה של הירח –
כל אלו טראומות של כל אדם ואישה. אנחנו הרי פרקטל של הפלנטה.

– האבולוציה מגיעה עכשיו כסוף תהליך ההתבגרות. אנחנו עומדים לעזוב את הבית של ההורים.
שיחקנו עד כה ברובים והחדר שלנו היה מלוכלך, והיינו נבוכים ודי ילדותיים כלפי עירום וסקס.
ממש כמו בני נוער.

היציאה לבגרות היא לקיחת האחראיות ההולמת לשלב ההתפתחותי שלנו מבחינה רגשית.
גם לנער בין הגילאים 16-22 לא מפתחות היכולות המנטליות כאותו קצב מסחרר של התפתחות רגשית.
אין מה להשוות ממש, ואנחנו בשיאה של התפתחות רגשית.
רק מבט בכמה נשיים הפכו הגברים בחברה שלנו מספק הצצה לאיך יראה העתיד השוויוני במין שלנו –
חברה שמכילה את עצמה כמו הרחם את העובר.

זו הניאוספירה.
————————————————————————————

– ניאוספרה היא האחדות שהיא אינה אף אחד אישית, אבל מורכבת כשלמה מכולם.
לשם היקום(ההכול) צועד באופן ברור וכל התהליכים שתומכים בלידה של הניאספירה מקבלים כיום תמיכה מאוד גדולה.

– אווטאר זה משל נהדר למאבק אל עבר אחדות…
האימפריה האמריקאית נגד ה"ילידים" – החבר'ה הכי מגניבים בהיסטוריה של הקולנוע בערך, המורדים…
חבורה של היפים אנרכיסטים, שחיים כולם כילדי אינדיגו  עם הטכולגיות בשפע מכל עבר.
מראים כאן בבירור איך הטכנולוגיה של האדם לא מתקרבת לטכנולוגיה הטבעית-קהילתית של הילידים,
ואיך שהמניע הכלכלי, הקפיטל, מניע את בני האדם לעומת שימור הטבע ואיזור המחיה –
הקרב העתיק ביותר בין הקפיטליזם על כל צורותיו לבין תרבויות אחרות.

——————————————————————————–

אז הדברים התפתחו בכיוון של יצירה ובתיאורים המביאים כולם גרסאות של אותו אור.
וככה יוצא שהיום –

גוגל הוא כדור הקריסטל הכי טוב בהיסטוריה…
אתה נכנס אליו ומקבל ברגע את כמות המידע הרלוונט הכי גדולה בהיסטורי,
כדי לקבל איתו החלטה.
זו עדות להתפתחות הטכנולוגיה ווהשפעה החיובית שיש לה על האבולוציה של הרוח.
.
.
.
.
.

מה היה עד היום…
—————————————————————————-

– המחשבה המזרחית הנפוצה הייתה קפואה, ותיארה מצב שבו צריך ללמוד לקבל את המציאות
כפי שהיא וללמוד לשמר את עצמך ולהכיר את עצמך על חשבון העולם הפיסי והתענוגות…

– וכל הזמן הזה הטכנולוגיה אכן משתפרת ויש לה השפעה על התודעה,
ומאז ומתמיד ההשפעה הזו מתפתחת בקצב הולך ומאיץ,
כלומר שהיכולת לתאר את האור מבלי לשהות בו בזמן נתון משתפרת,
ובכך מביאה אור למקומות שבהן היה חושך,
רק שלהבדיל  מהלהבה הרגעית של ההשראה,
האור הלוגי נשאר דלוק.
הידע הוא אור שדועך הרבה יותר לאט מפשוט הרגשה נעימה רגעית.

– וברקע, עבור אלו המחזיקים ומעבירים את הידע הזה ה"קדוש",
הדברים נערמו זה על זה ויצרו לאורך  הזמן את הכלים ההולכים ומתדייקים להסביר ולחוות יותר מדויק את האור…
לאט לאט נוצר הכלי בדמיון של כולם, האור והחושך –

התשובה לפרדוקס שבין רצון חופשי, ביטוי אינדבידואליסטי לבין הצורך במבניות והתארגנות רציונלית לניהול הפלנטה יוצר את המתח-
לתשוקה והביטוי האישי לא נמצא תחליף כמבנה החברתי הכי יעיל בסיפוק הסקרנות של התינוק ובגיר האנושי,
והרציונל התגלה כמורה הדרך בכל הקשור לגוף שלנו וניהול הפלנטה במבנים אשר מתדייקים גם והופכים לנגישים לכולם על פני הזמן –
כל הזמן נוצרים מבנים מורכבים והולכים, אשר בכל פעם יש בהן מקום לאחוז גבוה יותר מן האוכלוסיה להשתתף באחריות והחלפה ויצירת מידע חדש – אור.

—————————————————————————————————-

ואז נוצרה התובנה של הניאוספירה –
ההבנה שהפתרון הוא אחדות של מגוונים שהדרך היחידה ליצור אותה היא שדה של כל בני אדם שמעוניינים מרצונם החופשי לתקשר במידה המקסימלית, מה שיאפשר את התנאים האופימלים לתענוג ברמה הפרטית, ומשם כמובן לכל האיכויות החיוביות, משום שזה תענוג אינסופי שאין כרסום בו.

כך שהמסקנה היא שכדי לחוות את המצב האולטימטיבי חייבים גרעיני השליטה ליצור
להגיע לניאוספירה, ובשביל זה הם צריכים את כולם.
כדי להמנע מלשלם על הנזק והזיזהום שהם יצרו,
מבלי שיהיה כעס – בשביל זה הם לא יוצאים לאור מאז שהם גילו את כל זה. שקר מושך שקר.
אבל דבר אחד בטוח. רק כולם זה הפתרון. מרצונם החופשי 🙂

– מי שחושב שהאילומינטי רוצים להשמיד 80% מהמין האנושי צריך, כשהוא פוגש בחבר הארגון להסביר לו שבכך הוא גם יחסל את האחוז השווה של כח חישוב של אותם 80% –
מכיוון שהניאוספירה היא למעשה רשת של בני אדם אשר יוצרים מחשב על שהם הרכיבים שלו,
כל אדם הוא רכיב חישוב שפותח מאז קום היקום. אין לזלזל בכלים אלו, ולא בכל מגוון שבהם הם פיתחו חיים.
הכל צריך להפוך למחקר.

"וכשכל הלחימה תיפסק,
כל המחקר יהיה שייך לכולם"

בואו, כולנו, ביחד, אנחנו, ביחד, כולנו

נכנסת בלא יודעין למשהו גדול,

ענק,

וממצב של משימה לאומית שכולם שותפים לה אפילו אם לא באים פיסית

פתאום אתה אוונגרד, ואנשים כבר לא תמיד מבינים אותך. הם חזרו לישון.

.

מוצא את עצמך מיואש מהאדישות יותר מכל דבר אחר

ומנסה להרים אחרים… עד שפתאום מוצא אתה שגם לך נגמר אותו כח מיוחד
הכח שצף באוויר בקיץ.

.

וכל הזמן ברקע, עולה לה השאלה לאן, ובאיזה כלי? מה המטרה הכי חשובה?

הפליטים? החבר'ה של התקווה? האם אני לא סתם הולך לאן שיש מסכנים? כיבוי שרפות? איך אמנע יותר מזה?

!!STOP!!

.

כשאתה במלאות אתה הכי יעיל, וכבר למדת את זה, אבל איכשהו אין זמן להגיע לזה בגלל הכאב, הפצע הפתוח, המדינה המדממת…
זה בכל מקום, ואתה לא מצליח לפתור את זה, ומצד שני אתה מרשה לעצמך להיות הכי חשוף לזה.

איך מביאים תועלת אמיתית? אפילו יוזמות יש יותר משעות ביום, וכל אחת ברוכה.

.

למשמר החברתי או לאסיפה, להפגנה נגד חולדאי או לערב בבית העם?
שתיקה או צרחה? לקרוא מסמכים על ועדות דיור או להפיל את השלטון?

ולקוראים שעכשיו בכלל לא מעורבים בכזאת רמה,

שמרגישים שרוצים להתניע, להתחיל לזוז, אבל מנותקים או מרחפים בחלל חוסר הסכמה עם כולם…

.

אני מושיט את ידי לכל אדם ואישה שאת החיים שלהם רוצים לשפר ביחד במדינה הזאת,

בין אם מחויבים כבר או לא, תעשו לי רק טובה אחת –

אל תשאלו את עצמכם מה העולם צריך. תשאל את עצמך מה מעורר אותכם לחיים ואז
לכו ותעשה את זה, כי מה שהעולם צריך זה אנשים שהתעוררו לחיים.

.

המחאה העירה אותנו לחיים תחילה, אבל מטרתה הייתה רק לתת את הפתיח,
בדיוק כמו כל התאהבות וגילוי חדש בחיים.

.

כשהתעוררנו ראינו שיש קשר שקושר בין כל המחדלים שאותם חווינו באופן אישי,

קשר שיכולנו לזהות אותו כהון-שלטון-עיתון, קבוצה מאוד מגובשת ונחושה של אנשים,

שמטרתם ברורה לכל –

לצבור עוד כסף, כח ושליטה.
זה היה חדש, זה היה מרגש! זוכרים?

.

להתעוררות הזאת היה כח אדיר, ואני חושב שאפשר להגיד שהמשימה הוכתרה כהצלחה ענקית –
היום כולם יודעים ומותר להגיד בישראל שהשיטה דופקת אותנו.

.

אבל בחייאת, אנשים, עד מתי נרדוף אחרי שריפות??
לא הגיע הזמן לאסוף את עצמנו? האם לא הגענו כבר למסקנה שאת השיטה יש לשנות לאט לאט בסבלנות?

הרבה אני כותב כאן על תכניות לעולם חדש, אסטרטגיה ומודלים ומה לא…
אבל הכול הכול נשען על אנשים חפצי חיים, מחייכים, קורנים השראה שיעשו את זה איתי.

בואו, אני אחבק אתכם. באמת! לא הגיע הזמן שנשים את כלי העבודה בצד לרגע?

בכנות עכשיו, לא בא לכם חיבוק?

.

אני יכול להגיד לכם כמה דברים עלי, ואני רוצה שתכתבו לי תגובה משלכם על זה:
א) אני ממש עייף, ומיואש לפעמים.
ב) מאוד חשוב לי שאנשים שאני מעריך יקשיבו לי.

ג) אני כועס על איך שאני מנהל את הגוף שלי.

ד) אתם מדהימים בעיני, והרוח שבכם, גם אם לא קבועה, ממש גורמת לי לרחף –
אני הרבה יותר בזכותכם.

ה) כוס אמא של ההון-שלטון האלה וכל המזימות שלהם.

ו) אני ממש אוהב את ישראל.

ח) יש סביבנו את צביר האנשים הכי מחויב וחלוצי שאי פעם דמיינו לקבל.

ט) בימים יפים, רואים אור בקצה המנהרה, ועושה רושם שהוא נהיה בהיר יותר.

י) והעיקר לא לפחד כלל

.

כולם רוצים הכרה.
הכרה היא בחינם, בוא ניתן להם אותה. מקבלים בחזרה המון, ממש ברגע הנתינה,
ומקבלים אותה כשאנחנו עושים משהו.

וואלה, חשוב לי שתגידו לי שאני כותב לעניין, אם ככה זה פוגש אתכם.
זאת הדרך שלי לדעת שקראתם, חוויתם, עברתם משהו, שיש ערך לזה שישבתי
והתלבטתי ומחקתי ושוב כתבתי… היה לי אכפת ממה שיש לך להגיד לי בתמורה –

ויותר מזה אני מנסה לחולל מהפכה בלבבות של כל קורא.

מהפכה של… של… הכול בסדריות מעורבבת עם רגע של מין אנחת רווחה של אהה…
לכל אחד יש בייבי כזה כמו שלי יש את הכתיבה. אני מאחל לעצמי לזכור את זה תמיד…

.

ויש גם אנשים פחות נחמדים, שקשה לסמוך עליהם. הם כאילו חברים שלנו במחאה,

אבל לפעמים הם גורמים לנו להרגיש דברים לא נעימים.

אני רוצה להאמין שהדבר הכי טוב שאפשר לעשות לגבי זה, זה להתחזק בינינו,
לחזק את הקשרים, את האמון, לעבור חוויות משמעותיות ביחד. לגרום להם להגיד,
להרגיש, לחשוב שהם גם רוצים כזאת משפחה אמיתית.

יש שם אנשים שאתם בראש שלהם כל היום. תשאלו אותם.

.

ממש בא לי שכשתסיימו לקרוא את זה, יהיה לכם מלא אנרגיה בבטן
עם חיוך טפשי, ולא תצליחו להחליט אם אני משוגע או גאון.

ממש!

טוב להדליק נר מלקלל את החשיכה

מה נותן לכם מוטיבציה להיות פעילים?

לנקוט עמדה?

כמה אומרים לכם שאתם מגזימים, שאין פתרון, שרק מפלגה,
שדפני וסתיו רבו או שהמחאה נכשלה.

עזבו אומרים, כמה חוקים אנטי-דמוקרטים ועליות במחירים העבירו מאז שיצאנו לדרך?

כמה מאהלים פונו באלימות?

.

אתם יודעים, יש שני דברים שהופכים אותנו לפעילי מחאה/התעוררות/סביבה –

ההבנה שהמדינה והפלנטה נמצאות בתקופה רגישה, אפילו מסוכנת;

והשניה, והיקרה בהרבה, היא שיש לנו את הכח לשנות את זה.

מוטיבציה לעשייה היא עסקת חבילה –

היא מונעת ע"י התנועה אל עבר משהו שאנחנו מאמינים בו,

אבל נשארת בטווח הארוך רק אם יש תוצאות.

 ועל זה אני רוצה שנחשוב הפעם…

.

כולנו רוצים שיצטרפו אלינו עוד אנשים, אז בוא נבין את המלכוד 22 שאנחנו שבויים בו:
מצד אחד – המצב שאנחנו מנסים לשנות אותו הוא האדישות של העם. אנחנו רוצים שאנשים יתעוררו,
ויקחו חלק במאבק להחזרת המדינה לעם. עם פי עשר פעילים ממה שיש היום, אנחנו יודעים, היה אפשר להשיג הרבה יותר.
מצד שני – הסיבה המרכזית שאנשים לא מצטרפים זה כי הם חושבים שהמחאה מתה.
אנשים תמיד היו סקפטים לגבי היכולת שלהם לשנות כי הם מוחלשים ורגילים להיות פסיבים,
והם תמיד אומרים שהם יצטרפו כשכולם יבואו.

.

אחת המשימות המרכזיות שלנו היא להראות לאנשים את הפירות של הקיץ –

את מדינת ישראל החברתית שנמצאת פתאום בכל מקום למי שבעניינים, ויודע איפה לחפש.

אנשים רוצים לראות תוצאות?

בואו נספר להם על התהליך, שאנחנו מתרבים עם כל יום שעובר,

בואו נהפוך את זה למשימה שלנו לאסוף את כל החדשות הטובות הקונקרטיות שהמהפכה

שלנו ייצרה ועוד מייצרת –
קבוצות מחאה, יוזמות חברתיות, קואופרטיבים, עסקים חברתיים, שיח חדש וערבות הדדית –
ואפילו איגוד עיתונאים חדש שקם לו השבוע.
החלטתי להקדיש לכך דף בבלוג, שנקרא פירות המחאה, ואתם מוזמנם לבקר.

.

עכשיו בוא נחזור לחיינו –
כולנו רוצים עוד פעילות, ואני רוצה לעמוד כאן על נקודה קריטית:
כשאתם נותנים לאדם סקירה של כמה המצב רע, ומספרים לו על עוול, עוני,
פערי מעמדות, כנסת שנראית כמו ביה"ס תיכון, דמוקרטיה בסכנה ושפתאום צריך להלחם על זכויות נשים…
ובכן, אתם ולקחים את הסיכון שתפריעו לו קצת. שתנסו להוציא אותו מאיזור הנוחות שלו.
כמה פעמים קרה לכם התרחיש הבא –

זה לא סתם – לרוב האנשים אין כח להתעסק בשינוי כי זה נראה להם חסר סיכוי, מורכב,

נורא קר בחוץ, כי הם יהיו היחידים אבל בעיקר כי כרגע נח להם.
זה תפקידנו להמשיך את מה שהתחלנו במאהלים –
לעשות כיף, לבנות קהילה, להיות סיפורי הצלחה עם רגליים.

.

אחד הדברים החשובים לזכור זה שהמדיום הוא המסר –
האופן שבו אדם נחשף לידיעה מסוימת מכריע גם את טיב ההקשבה שלו
לידיעה, וגם למערכת היחסים שנוצרת בינו לבין המידע.

זוכרים פעם, לפני שהייתם פעילים? איך היו נראות ונשמעות לכם אז ההפגנות
ברדיו, בעיתון ובטלויזיה? רחוקות, צרות של "מישהו אחר", ובטח לא משהו
שאתם יכולים להשפיע עליו.

.

לכן זה חשוב להזמין אנשים לשיח משמעותי – 

שמוגדר הכי טוב ככזה שבו כל המשתתפים בשיחה משמעותיים.
זה יכול להיות חוג בית, או שיחה בבית קפה…
זה יכול גם להיות באוטובוס – אבל המפתח בלי ספק הוא להסתכל בעיניים,
להקשיב ולחפש במה שהאדם מולכם מספר לכם את מה שמפריע לו.

.

לא צריך את כל העם איתנו כדי להוביל מהפכה חברתית של לקיחת אחריות וערבות הדדית.
היתרון הבולט ביותר של האמת זה שהיא נכונה!
אנחנו צודקים – באמת יש כאן עוול, הוא ברור לכל, ובאמת אפשר לפתור אותו עם חזית חברתית מאוחדת!
אבל כמה אנשים צריך לדעתכם בשביל חזית כזאת?

אני הלכתי על המספר 3,000.
היום לאף מפלגה מרכזית בישראל אין כזה מספר של אנשים
עם מחויבות כפי שיש לנו.

.

תרשו לי לשתף אתכם בחזון שיש לי, עם תכנית מעשית עד מאוד.

 נניח שכדי לעשות שינוי צריך כ- 3,000 איש מחויבים, מאוחדים,
לוקחי אחריות מעשיים.

להם אני קורא הקרקע הפוריה. תתחילו לחפש אותם –
כי הם מתים להמצא על ידינו בדיוק כפי שאתם חיכיתם כל החיים עד
לתחושה המשכרת והנפלאה של מה שקורה לנו כבר חצי שנה.

.

את הרציונל שאני מביא כאן לפניכם, שטוב להדליק נר ולעסוק באנשים שרוצים ומחכים להקשיב לנו,

מאשר רק לקלל את החשיכה, בלי להציע או לנוע לעבר פתרונות בעצמנו –

את הרציונל הזה ניתן ליישם על תנועת המחאה השלמה, וגם על כל פרויקט בנפרד.

הוא פונה לכולם.

.

מתוך האנשים שמאוכזבים מהשיטה, למצוא קרקעות פוריות,
להזמין אותם לשיח משמעותי, לשבור איתם סופית את ההיאחזות במערכת,
להכיר להם את כל הדברים הטובים שקורים סביבנו, ולהזמין אותם ליצור או להצטרף ליוזמה חברתית –
שבתורה תאפשר לאנשים לחוות עולם חדש הלכה למעשה.. וחלק מהם יצטרפו לפעילות,
ויחפשו את הקרקעות הפוריות בסביבה שלהם.

.

כתבתי שבוע שעבר שנמאס לי מכל חצי הניסיונות לתקן את המצב,
ובאמת התכוונתי לזה. כמה ימים אחרי הגיע אלי אחד המיילים המדויקים
שקראתי בחיי. הוא פשוט ריכז עברונו את המעבר, תמונה אחר תמונה.

——————————————————————————-

אנחנו מתאחדים להפסיק ובמקביל מתאחדים לקיים: 

–         מניצול וזיהום כדור הארץ לבניית פרמקלצ'ר ואיזון סביבתי
–         מייצור אנרגיה מדלקים מאובנים לייצור אנרגיה טבעית חופשית וחינמית
–         מחסימת טכלונוגיות מתקדמות לאיפשור מהקיים בשפע לכולם
–         מייצור זול שנהרס/מתכלה מהר אל ייצור איכותי ויעיל
–         מרפואה מערבית שברובה חולה אל רפואה הוליסטית מאוזנת ובריאה
–         מייצור וצריכת תזונה קלוקלת ורעילה לקיום תזונה נכונה וטובה
–         ממשבר מים לאיסוף יעיל של מי גשמים וטל
–         ממערך חינוך סגור ומיושן למערך חינוך פתוח, עדכני ומהפכני, החוקר ומאפשר אהבת הלב הטבעית
–         לעורר האחד יחיד ומיוחד בכל אחת ואחד
–         משחיתויות וקשר הון שלטון למעגלי הנהגה מקומיים עד עולמיים
–         מעוולות ופגיעה בזכויות אדם בסיסיות אל צדק, שמירה על החברה ואהבת לרעך כמוך
–         מפגיעה בבעלי חיים למוסריות והגינות
–         מהסתרות ושקרים והדחקה אל חשיפות האמת ומודעות למה מחזיק את המצב הקיים והלא רצוי בקרב                 ה 99%
–         מריבוי עצום של ייצור ועבודות סרק הנולדות מתוך כך שהמשחק כיום הוא עדיין כסף, אל הפסקת עבודות ומוצרים שלא תורמים לנו באמת,
אדרבה אלה המזיקים לנו כאורגניזם אחד של החברה האנושית, החי, הצומח והקיים בכדור הארץ והיקום.
נפנה עצמנו מתודעת אינדיבידואליזם ונפרדות אל קהילות וקואופרטיבים המפשטים וממקסמים
את איכות החיים ומעלים רמתה.

——————————————————————-

‎"אלו שהתעוררו – עולם משותף להם.
ואילו כל ישן פונה רק לעולמו שלו"
– הרקליטוס

סליחה על אי הנוחות: אנחנו מנסים לשנות את העולם

לי באופן אישי נמאס כבר מכל החצי ניסיונות לתקן את ה"מצב".
לא אהבתי לעבוד בביטוח ישיר, את הצביעות באוניברסיטה,
אני לא אוהב לחכות חצי שעה על הקו בסלקום ולא את החוב שכבר למדתי לחיות איתו.

לפחות אני כבר לא צריך לשכנע אנשים שהמצב רע.
אני זוכר את עצמי כסטודנט בבן גוריון, בשיחות מלאות להבות על כלכלה מתפוררת וסכנות קרבות ובאות – ומנגד אנשים שחושבים שאני מגזים.

אז אשרי הגפרור שהדליק את המחאה,
ואפשר לכולם לראות בבירור את יוקר המחיה.
לפחות עכשיו שיחות שלי מתחילות עם אנשים ב"איך מתמודדים", או "מה לדעתך צריך לעשות".
תודה.

חוץ מזה שאני כבר לא היחיד.
אי אפשר להסביר למי שלא היה כאן לפני יולי, איזה הבדל זה להכנס לפייסבוק ולראות אותו
מלא באנשים שחיים, נושמים ויוצרים שיח חדש – ביקורתי, נוקב, לא פראייר, מודע ומעמיק.

"ובימים ההם הפכה המחאה ללגיטימית בעיני בני ישראל."

אז הפכתי את זה למחקר חיי.
שלום, קוראים לי אופיר, ואני מקדיש את החיים שלי למחקר ויישום של המעבר מכלכלה דורסנית,
שרואה רווחים לפני בני אדם ומשאבי טבע, אל עבר כלכלה ששמה במרכזה את האושר בר הקיימא של כל תושבי המדינה שלה.

האמת היא שהסיפור הרבה יותר פשוט ממה שנדמה לרוב האנשים.
הדבר המרכזי שהשתנה ב- 150 שנה האחרונות זה איפה רוב האנשים עובדים.
ב1860 לדוגמא, 3 מ5 אמריקאים היה חקלאי. ואז הגיעו מכונות, וכולם עברו לעיר.
אתם כנראה זוכרים את ה"עיור" מהבגרות בהיסטוריה. אחרי זה כולם זוכרים את צ'ארלי צ'אפלין מבריג על פס הייצור האינסופי בזמנים מודרנים,
וזאת הייתה תקופה שבה 1 מ3 עבד במפעלים. האנשים האלו ייצרו מוצרים במפעלים, וגידלו אוכל. דברים שאנחנו מגדירים אותם כ"בעלי ערך".

פעם זה היה העבודה של 99% מהעם. אז לאן הם עברו? הם עברו ללספק שירות.
רוב הצמיחה בעבודות שנוצרו מאז שנות ה80' היא של אנשי מכירות(ופרסום ושיווק) שמריצים קדימה את תרבות הצריכה.
האנשים האלה זה אתה ואני. אנחנו לא מייצרים ערך אמיתי. הביטו שמאלה וימינה.
מהמכרים שלכם, ותנו לעצמכם רגע – למי יש מקצוע שהיה משרת אותכם על אי בודד בלי חשמל?
זה היה הכרחי עד עכשיו, פשוט מכיוון שפעם לא היה מכונות שמייצרות את הכול, או אינטרנט, או מסחר גלובלי.
או את הידע המדעי שיש לנו היום. או את רמת האינטיליגנציה של הציבור.
את השיטה הנוכחית תיכננו אנשים שחיו בזמנים חשוכים, של כפרים מחוברים ע"י שבילי עפר, וערים שהמקצוע המכובד בהם היה בנקאי.
האמת היא שאנחנו כבר הרבה אחרי עידן הזהב של השיטה, והיא רק מונעת עכשיו מהיצירתיות והשפע של הכלים החדשים להתפרץ.

בגלל זה אתם סולדים מ"עולם ישן" – פוליטיקה, כלכלה, וכל הג'אז הזה.
גלגלי השיניים של המערכת איטיים וסובלים מבירוקרטיה – והידע והכלים המתקדמים ביותר מתקשים להטמע בתוכם.
אנחנו רוצים לרוץ עם היצירתיות שלנו, ומשהו תוקע אותנו. מה זה משהו, כל הפאקינג סיסטם הזה.

כולנו יודעים בבטן שיש חינוך הרבה יותר מתקדם ואפקטיבי ממערכת החינוך, מזון יותר בריא,
מערכות קבלת החלטות יותר טובות ותמריצים יותר טובים לאנשים להיות יצרנים…
זה פשוט לא נחשב פופולרי לדבר על הדברים האלו, ולפעמים קשה לראות את הקשר ביניהם לבין יוקר המחיה ומחירי הדלק והקוטג'.

אז בוא ננסה לעשות סדר.
יש את העולם הנוכחי עם יוקר המחיה, השחיתות ובעיקר עם הכלכלה המטורפת שלנו שכל הזמן מנסה לייצר מקומות עבודה כדי שאנשים ימשיכו לקנות,
כדי שלמפעלים ימשיכו להיות הזמנות, כדי שלבעלי ההון ימשיך להיות יותר כסף מלכם.

לעומתו יש את ימות המשיח – אני כותב כאן כל שבוע על "עולם חדש", ובתכלס כולם יודעים במה מדובר.
עולם שבו האדם במרכז. מעגל במקום פירמידה, כלים יותר מתקדמים לאפשר לבני האדם, שמטבעם הם סקרנים וחוקרים,
להתפתח וליצור אחד לשני באופן אחראי סביבה שהם אוהבים לחיות בה, ואוהבים בה אחד את השני.
עולם שבו אפשר לחיות חיים בריאים, ללמוד/ליצור דברים שהם משמעותיים בעיני היוצר, ולחלוק חיים משמעותיים עם הזולת.

הפוסט הבא שלי יעסוק בתגלית החדשה ביותר במחקר שלי,
אותה אני מכנה "תכנית המעבר" – והיא כוללת, לתפיסתי,
את הצעדים הנרדשים, באופן כרונולוגי, כדי לעבור מעולם ישן לחדש.
מבטיח.

עד אז תרשמו מה אתם חושבים.

נ.ב.
ב2008 צפיתי בצייטגייסט אדנדום, והסרט שינה את חיי, אשכרה.
הסרט מלא במידע מעמיק אודות כשלי המערכת הכלכלית ככלל,
ומומלץ לכל אדם בר דעת.

אנחנו לא פעילי מחאה – אנחנו בונים עולם חדש

בואו אני אגיד לכם משהו – הקברניטים של המדינה הזו לא רק לא רוצים;
אין להם מושג איך.

מה שאנחנו רוצים ודורשים כל כך רחב וקשה לתקשורת להבין אותו…
"הם לא יודעים מה הם דורשים" נשמע על כל מחאה בעולם השנה.
זה קשה להם מכיוון שהם לא מצליחים לדמיין את העולם שאנחנו כבר טעמנו ממנו בקיץ.
עולם של אכפתיות כזאת גדולה, של אהבה(מילה גסה) לזולת, עולם שבו אין היררכיה דורסנית ושלטון בירוקרטי.

אותנו קשה מאוד למרוח. זיהינו את הספינים יותר מהר וטוב כל פעם שהם קורים.
אתם יודעים, לא בכל דור הם היו מזהים את הספינים של ביבי לגבי איראן…
פעם היו בולעים את זה וחוזרים לחורים. לא אותנו, לא אנחנו.

אנחנו מוקפים באנשי תרבות, אומנות ותקשורת שמדבררים את המסרים שלנו באמצעות הכלים שלנו
הרבה יותר מהימן וטוב מהחזירים בשלטון(לא היה אינטרנט, לדוגמא, כשרבין נרצח).
הקפיטליזם לאט לאט יפשוט את הרגל כי המוטיבציה החומרית שהוא מציע נשחקת,
אבל עוד יותר בגלל שהאנשים הכי מבריקים של הדור הזה נמצאים בצד שלנו.
הם בזים למערכת, והרגישו לא בנח בשנים שהוא הסכימו לתת לה יד.
אנחנו לא רוצים ללכת לפוליטיקה כי אנחנו יודעים שזה כלוב מלא בנחשים,
שמילא שלא אכפת להם והם מנותקים מהעם – הם לא מדברים את השפה שלנו.

זה ממש קשה לשכנע חברים מהילדות ואת אבא ואמא, אז לך תשכנע את ציפי לבני
שהתפקיד שלה זה להנגיש לאנשים כלים ללקיחת אחריות ולהיות מודל מעורר השראה לחיקוי.
וגם אם נביא 50 מנדטים, סבבה? שימו שם את האנשים הכי אמינים וטובים,
האנשים שאתם הכי סומכים עליהם. מה תקבלו? חוקים חדשים? שינוי תקציב?
ואז מה- תחזרו לעבוד בעבודה חסרת משמעות שאתם לא אוהבים, תשלחו את הילדים שלכם לקניון ותתנו להם לראות את הזבל חסר הדעת הזה בטלויזיה?
לא מסתפקים יותר בבסדר! מ-ה-פ-כ-ה!

אנחנו חייבים להכניס לראש שלנו שזאת ההובלה שלנו שתקבע את הטון.
המחאה גלובלית, ויש בה את אותם מסרים בכל מקום… זאת הזדמנות שלא תחזור על עצמה!
תרשו לעצמכם לחלום את החלומות הכי גבוהים שלכם, ותלמדו להגשים אותם כאן.
זה הייעוד שלנו.

אנחנו חייבים להוות מודל לעולם שאנחנו רוצים לבנות.
אני לא יודע איך יראו בעולם הזה התחבורה, החינוך או הכלכלה לפרטי פרטים של מסמכי 50 עמודים,
אבל אני כן יודע שכל אחד שם ידע שהוא לא קורבן של אף אחד.
יחנכו אנשים ללקיחת אחריות מלאה על החיים, על ראש גדול, על לשים לב לפרטים, על לפעול עם הלב ועל ערבות הדדית – כי כשלמישהו אחר אין מה לאכול ואתה מנוכר לזה, הניכור הזה מחלחל לכל פרט בחיים שלך.
הפרויקטים שלנו נמדדים לא ביכולת שלהם לקבל נראות, משאבים או לאסוף רשימות מיילים – אלא ביכולת שלהם לאפשר לאזרחים להשתתף בלקיחת אחריות ובלהרגיש שהם משמעותיים.
אנשים צריכים לראות אותנו ואת ההצלחות שלנו, את האושר החדש שלנו, את הכח של הקהילה שבנינו ולהתפעל. כולם יודעים שהמצב חרא, כולם מדוכאים ומאוד נח להם להגיד לכם שנכשלתם.
הם יצטרפו כשהם יראו שהולך טוב…

ואיפה הצלחנו?
בליצור שיח חדש, בלהפוך כל מחאה ללגיטימית, בלתת לאנשים מכל המדינה משהו להתגאות בו בעם הזה.
אבל הדבר הכי חשוב הוא שיצרתנו פלטפורמה שממנה צומחות יוזמות בכל הארץ.
בכל מקום שאני הולך אני פוגש אנשים עם עיניים זורחות מאור שמספרים לי על
יוזמות בכל התחומים, מחינוך ואקולוגיה עד השתתפות בדמוקרטיה ומדיה חברתית.

אנחנו רצים למרטון, כאן זה לא מאה מטר. השינוי הזה הדרגתי ועמוק,
ולא עושים אותו בחקיקה חד פעמית או כניסה עם מפלגה לכנסת. גם לא עם הפגנה של 400,000 איש.
המסר צריך לחלחל… העולם כפי שסיפרו לנו עליו הוא שקר.
אין צמיחה אינסופית כמו שהכלכלנים כותבים בגרפים שלהם,
כל דבר נשען על משהו אחר בטבע, ואת הטבע הזה השמדנו – בדיוק כמו שהפרת האיזון החברתי במדינות אירופה וארה"ב
הצליח להוציא אפילו את האזרחים השלווים בדר"כ שלהם.
כבר עכשיו כל פעילי המחאה קונים הרבה פחות וצריכים הרבה פחות כדי לישון מלאי התלהבות ודופק בלב.
זה עולם חדש.

אנחנו צריכים לשאוף שכל דבר שאנחנו עושים ישפיע גם על הציבור, וגם יניח יסודות לחברה חדשה.
לא צריך לבחור בין פעולה שמקבלת חשיפה לבין פעולה אמיתית ואורגנית – השתיים חייבים להפגש.
אנחנו צריכים לחשוב ארצי, ולחפש לפעול במקומי. כי במקומי נמצאים בני האדם שאפשר לגעת בהם, להעיר אותם.
והכי חשוב לזכור תמיד שאין תחליף לעניין אמיתי בבני אדם. רוצים לגייס מישהו? תקשיבו לו.
רוצים ליצור שיתוף פעולה? תתעניינו באחר.

ואל תשכחו, יש לנו אחים גדולים שנמצאים במהלך הזה הרבה לפנינו.
כשנתחיל לשאול איזה אלטרנטיבה יש לכלכלה, חקלאות, חינוך, רשויות ותרבות שלנו
הם יהיו שם – מוכנים עם מחקר ארוך השנים שהם עשו לטובת כלל האנושות.

אז עכשיו אני כבר לא דואג,
עלינו כבר קשה לעבוד.
כבר עברנו הרבה, ואנחנו רק בתהחלה בייבי…

אנחנו כבר לא לבד

כולנו מרגישים את העומס…
לקחנו על עצמנו משימה ענקית – להוביל את העם שלנו לשינוי שאנחנו אפילו לא מצליחים להגדיר במילים.
חשבון הבנק הקורס, שעות השינה, העומס הרגשי, ימי החופשה שמחכים שניקח אותם…
אנחנו במרדף מתמיד, ולא משנה כמה אנחנו עושים זה מרגיש לא מספיק, לא מספק.
אנחנו מתרגשים בפעולות ובהפגנות, כאילו המחאה הזו היא הילד שלנו.
מתי בחרנו להיות כאן? האם זה באמת היה הקיץ, או שכל החיים חיכינו?

אני פוגש אנשים שויתרו על קריירה, אוכלים חסכונות, חזרו לגור אצל ההורים, ישנים על ספות,
חוטפים ביקורת מהקרובים אליהם, נכנסים לויכוח אחר ויכוח עם משפחה ונהגי מונית,
מתמודדים עם מחאה מצמטקת, נכנסים ל"פוליטיקה של המחאה" אפילו שהם שונאים את המילה הזאת.
הם לא נותנים לאדישות להוריד אותם, אופטימים למרות כל השיט הזה שקורה בעיתון ובטלויזיה,
וממשיכים להאמין.

רגעים של חוסר מוזה, בדידות, קשיים שלא חוו כל החיים, מעורבבים עם רגעי אושר,
תחושת "מצאתי את היעוד שלי", מעורבות אינטימית וכנה בחיים של אנשים שלא הכירו חודש לפני –
חברים הכי טובים שהזוי שנפגשו רק לפני כמה שבועות…
אזרחים מהמניין שמבינים בפרלמנט, בעיריה, בדיור, במדיה ובכלכלה יותר טוב מה"מומחים" וממקבלי השכר של המדינה לעשות את זה.
כי אכפת להם, כי הלב שלהם שם, כי זה חשוב יותר מאי פעם.

זה הקרב האחרון, אם לא זה אז לחו"ל, מה יהיה עם המדינה אם ניכשל?
הדרכון האירופאי, הכישרון המבוזבז בתעשיה הישראלית הקשה והמרה, חייבים למצוא איזה עבודת ביניים,
אבל קשה לוותר על השעות שהיה אפשר להשקיע במאבק.
אנשים שהשאירו מערכות יחסים זוגיות מאחורה, ששינו הרגלים, התגברו על פחדים,
שמכירים את עצמם מחדש ומרגישים פתאום ענקים.

אתם כאלה יפים. הרגשתי לבד, מוזר ובודד.
כולם היו כאלה מרוצים מהריאליטי, ומהעבודה ה"בסדר" שלהם, ואני הייתי כאן ולא ידעתי מה לא בסדר איתי.
למה לכולם כיף ורק אני מתעקש לעקוב אחרי מצב המשק?
"למה אתה לוקח את כל המדינה עליך" אבא שואל –
"אתה לא יכול לשנות כלום, אתה לא בפוליטיקה"…

בטח שאני יכול לשנות. אף אחד לא מאמין לי, אבל זה קורה בכל מקום.
אין עיר בלי מחאה בארץ. עזבו, בעולם.
אם רק כפתור האיוונטים בפייסבוק שלי היה מהדורת החדשות המרכזית
במקום כל הבולשיט הזה שמאכילים אותנו כדי לעשות לנו ספינים.

תמשיכו, תעשו לי טובה. אני כבר לא מרגיש לבד, אנחנו אוכלים אותו החרא, והשמחה שלנו משותפת.
אנחנו ביחד, וספקנים כבר לא מורידים אותי. אני מאחל להם שיצטרפו אלינו לא כי צריך עוד כח אדם במחאה –
אלא בשביל עצמם… כי זה יהיה הצעד הכי חשוב שהם עשו עבור עצמם בחיים שלהם.
להיות פעיל זה לאהוב, לכאוב, שיהיה לך באמת אכפת, להיות מעורב.
להיות פעיל זה לחיות.

תודה

נ.ב.

בימים קשים לזכור –
"אלו שרוקדים נראים משוגעים
בעיני מי שלא שומע את המוסיקה."
– אלברט איינשטיין

בחן את עצמך: האם אתה סוכן שינוי?

דמיינו שאתם על סיפון הטיטאניק;
הספינה הענקית, פלא הטכנולוגיה המודרנית של תקופתכם, גדושה באזרחים מכל הסוגים –
עשירים, עניים, צעירים, זקנים, אינטלקטואלים ופועלים קשי יום.
ההפלגה הארוכה שאורכת מספר רב של שבועות היא מהיבשת הישנה,
אל העולם החדש.

יש רק בעיה אחת – הטיטניק פגעה בקרחון, ובעוד כמה שעות היא עומדת לטבוע יחד
עם הקפטן, חדר המכונות, כל הציוד של הנוסעים, מערכות התקשורת שלה ואפילו הנברשות היוקרתיות.

הרעידה שהורגשה לפני חצי שעה מתחילה לעורר סקרנות,
וכל החשדות הישנים לגבי הקפטן והיכולת של חדר המנועים לקחת אותנו בבטחה עולים.
מיד מתחילים הנוסעים היותר מעורבים לנסות ולפלס את דרכם לגשר, ממנו יוכלו להביע את דעתם
כיצד צריך לנווט את הספינה. אחרים ממהרים בדרכם לחדר המכונות,
לפקח שם שהעבודה נעשית כמו שצריך, ולתת יד אם אפשר.
ויש כאלו שעוזרים ליישר מחדש את התמונות על הקיר, שיראה שלא קרה כלום.

אבל אתם יודעים שכל זה לא יעזור. הספינה טטבע, וכל המאמצים
הכנים של האנשים הטובים לא יוכלו למנוע את זה ממנה.

יש מספר קטן של אנשים שיודעים באמת מה קורה, אולי 2%.
והם מתפלגים מיד לשתי קבוצות –
אלו שממהרים לסירות הצלה, ומתחילים לתכנן מה יעשו כשיגיעו לחוף המבטחים,
ואפילו שנותרו עוד 3 שעות עד שהספינה טטבע, הם אינם רואים את עצמם עכשיו מתווכחים עם קטני אמונה;
והקבוצה השניה, לה נקרא סוכני השינוי – שממהרים להודיע לנוסעים וליקיריהם שהספינה טובעת.

סוכני השינוי נתקלים באתגרים רבים להם לא ציפו:
קודם כל לא מאמינים להם. הכרוז של הספינה הכריז שזו הייתה רק
תקלה טכנית ושהכול בסדר, והם מגלים שאנשים לא ממהרים להאמין שהגרוע מכל קרה.
הקטע המצחיק הוא שאנשים כל הזמן אומרים:
"מה יהיה עם כל המטען שלנו? איך נשים הכול במזוודה אחת".
"לא לוקחים מזוודות", אתם עונים, רק אחד את השני.
"יאללה בואו, יש מספיק מקום לכולם, והחבר'ה בסירות כבר מתכננים
מחדש את מסלול הנסיעה כדי להביא אותנו לארץ החדשה".

לך תסביר לאנשים שהחיים הנוחים שלהם בסכנה בלי להשמע תמוה.
לך תסביר לאנשים שזו אחראיות שלהם, ורק שלהם, להגיע בבטחה לחוף מבטחים.
ובאשר לבחן את עצמך –

ומהו תפקידם של סוכני שינוי?
הם יוצרים קשרים בין אלו שהשקיעו שנים של מחקר לטובת כלל האנושות,
לבין אלו שצריך להעביר להם את הידע.
הם לא תמיד מומחים במשהו יותר מאשר ליצור אמונה ושפה משותפת
עם הציבור, ויש להם תמיד ניצוץ פנימי של ידיעה שאף אחד ושום דבר לא יכולים לקחת.

אתמול הייתה לי שיחה מרתקת עם אחד הפעילים הוותיקים בארץ, ניר גירון,
שהפיק את פסטיבל אקטיביזם בשנתיים האחרונות.
הסיפור של ניר מרתק כי הוא נמצא בדיוק בין מה שהוא מכנה
"השחקנים הישנים" ל"שחקנים החדשים".

השחקנים הישנים הם העמותות, האירגונים, מנהלי הקרנות והגורמים במערכת
שחותרים לשינוי כי גם הם מבינים לאן היא לוקחת אותנו.
להם יש משאבים, ידע, קשרים, ניסיון ותקשורת פורמלית עם מנגנון המדינה.
הבעיה, הוא הסביר לי, שהשחקנים הישנים מודעים אליה, היא שהם לא מחוברים לשטח.
השחקנים החדשים מדברים בשפה שהם לא תמיד מבינים,
ויותר מזה, הם לא יודעים מה מעסיק אותם.

פעילי השטח, תנועת המחאה, שמכילה רוב של אנשים
שהתעוררו זה עתה, יכולה בהחלט להנות מהתמיכה הזאת בקידום
הערכים והיוזמות – כמעט כולנו מרוששים, וגם מי שלא
יכול להזדקק לכל עזרה כדי לקדם צדק בכנסת, באסיפות העממיות,
בתקשורת החברתית ובאסיפה הארצית.

אבל בוא נחזור רגע לאתגר שעלה כאן;
השחקנים הישנים לא מדברים לכאורה את השפה שלנו,
אפילו שהיינו מסכימים בקלות עם המשימות שלהם:
הם היו כאן כבר לפנינו עם צדק חברתי, סביבתי, זכויות אדם,
בע"ח, שלום וחינוך אלטרנטיבי. הם הצמיחו את היסודות הלוגיסטים
שהמחאה של הקיץ נתמכה על-ידם. איפה היינו היום בלי אגודת הסטודנטים,
דרור ישראל וכל העמותות ששמו כסף, חשבונות בנק שהיכלו תרומות,
ציוד, הקימו וניהלו מאהלים מאילת ועד דן?

הסיבה שהם לא מצליחים להרגיש מחוברים זה כי אנחנו בהחלט מצליחים
להביא משהו חדש שלא נראה כאן לפנינו… אתם מכירים אותו מהמאהל,
מהשיחות באסיפות הארציות ומהמדיה שלנו:
ההפך מהיררכיה, דמוקרטיה שטוחה/ישירה, מעגל במקום פירמידה.
אנחנו מסתכלים על אירגונים עם מנכ"לים וקשה לנו לראות אותם שותפים
אלינו, קרנות של פילנטרופים מריחות לנו מצביעות והעמותות
משעממות אותנו.

כל דור שמתעורר מביא איתו הבנות נוספות להבנות
של הדורות שהתעוררו לפניו – כנדבך על נדבך אנו עורמים איכויות
שמשקפות את הדהירה של התודעה לעבר שינוי השיטה:
זה התחיל עם איגודי עובדים לפני כמה מאות שנים, המשיך
למאבק מגזרי של נשים, שחורים ועוד, והתפוצץ בתודעה גלובלית
בשנות השישים. מאז התפכחה התנועה והגיעה למסקנה המרכזית
והחשובה ביותר – לא מחכים יותר למבוגרים שינסו לפתור.
לא רק שהם לא רוצים, הם לא יודעים איך.

לסיכום:
אנחנו בונים עולם חדש, ולא מתביישים להשתמש בכל מה שלעולם הזה יש להציע כדי לעזור.
אנחנו לא מחכים לאף אחד שיעביר חוק או יתן לנו הטבה.
אנחנו עובדים ביחד, אבל כל אחד מקפיד קודם על הפרויקט שלו.
אנחנו מביטים קדימה.
אנחנו יודעים את הדרך.
אנחנו סוכני שינוי.