בחן את עצמך: האם אתה סוכן שינוי?

דמיינו שאתם על סיפון הטיטאניק;
הספינה הענקית, פלא הטכנולוגיה המודרנית של תקופתכם, גדושה באזרחים מכל הסוגים –
עשירים, עניים, צעירים, זקנים, אינטלקטואלים ופועלים קשי יום.
ההפלגה הארוכה שאורכת מספר רב של שבועות היא מהיבשת הישנה,
אל העולם החדש.

יש רק בעיה אחת – הטיטניק פגעה בקרחון, ובעוד כמה שעות היא עומדת לטבוע יחד
עם הקפטן, חדר המכונות, כל הציוד של הנוסעים, מערכות התקשורת שלה ואפילו הנברשות היוקרתיות.

הרעידה שהורגשה לפני חצי שעה מתחילה לעורר סקרנות,
וכל החשדות הישנים לגבי הקפטן והיכולת של חדר המנועים לקחת אותנו בבטחה עולים.
מיד מתחילים הנוסעים היותר מעורבים לנסות ולפלס את דרכם לגשר, ממנו יוכלו להביע את דעתם
כיצד צריך לנווט את הספינה. אחרים ממהרים בדרכם לחדר המכונות,
לפקח שם שהעבודה נעשית כמו שצריך, ולתת יד אם אפשר.
ויש כאלו שעוזרים ליישר מחדש את התמונות על הקיר, שיראה שלא קרה כלום.

אבל אתם יודעים שכל זה לא יעזור. הספינה טטבע, וכל המאמצים
הכנים של האנשים הטובים לא יוכלו למנוע את זה ממנה.

יש מספר קטן של אנשים שיודעים באמת מה קורה, אולי 2%.
והם מתפלגים מיד לשתי קבוצות –
אלו שממהרים לסירות הצלה, ומתחילים לתכנן מה יעשו כשיגיעו לחוף המבטחים,
ואפילו שנותרו עוד 3 שעות עד שהספינה טטבע, הם אינם רואים את עצמם עכשיו מתווכחים עם קטני אמונה;
והקבוצה השניה, לה נקרא סוכני השינוי – שממהרים להודיע לנוסעים וליקיריהם שהספינה טובעת.

סוכני השינוי נתקלים באתגרים רבים להם לא ציפו:
קודם כל לא מאמינים להם. הכרוז של הספינה הכריז שזו הייתה רק
תקלה טכנית ושהכול בסדר, והם מגלים שאנשים לא ממהרים להאמין שהגרוע מכל קרה.
הקטע המצחיק הוא שאנשים כל הזמן אומרים:
"מה יהיה עם כל המטען שלנו? איך נשים הכול במזוודה אחת".
"לא לוקחים מזוודות", אתם עונים, רק אחד את השני.
"יאללה בואו, יש מספיק מקום לכולם, והחבר'ה בסירות כבר מתכננים
מחדש את מסלול הנסיעה כדי להביא אותנו לארץ החדשה".

לך תסביר לאנשים שהחיים הנוחים שלהם בסכנה בלי להשמע תמוה.
לך תסביר לאנשים שזו אחראיות שלהם, ורק שלהם, להגיע בבטחה לחוף מבטחים.
ובאשר לבחן את עצמך –

ומהו תפקידם של סוכני שינוי?
הם יוצרים קשרים בין אלו שהשקיעו שנים של מחקר לטובת כלל האנושות,
לבין אלו שצריך להעביר להם את הידע.
הם לא תמיד מומחים במשהו יותר מאשר ליצור אמונה ושפה משותפת
עם הציבור, ויש להם תמיד ניצוץ פנימי של ידיעה שאף אחד ושום דבר לא יכולים לקחת.

אתמול הייתה לי שיחה מרתקת עם אחד הפעילים הוותיקים בארץ, ניר גירון,
שהפיק את פסטיבל אקטיביזם בשנתיים האחרונות.
הסיפור של ניר מרתק כי הוא נמצא בדיוק בין מה שהוא מכנה
"השחקנים הישנים" ל"שחקנים החדשים".

השחקנים הישנים הם העמותות, האירגונים, מנהלי הקרנות והגורמים במערכת
שחותרים לשינוי כי גם הם מבינים לאן היא לוקחת אותנו.
להם יש משאבים, ידע, קשרים, ניסיון ותקשורת פורמלית עם מנגנון המדינה.
הבעיה, הוא הסביר לי, שהשחקנים הישנים מודעים אליה, היא שהם לא מחוברים לשטח.
השחקנים החדשים מדברים בשפה שהם לא תמיד מבינים,
ויותר מזה, הם לא יודעים מה מעסיק אותם.

פעילי השטח, תנועת המחאה, שמכילה רוב של אנשים
שהתעוררו זה עתה, יכולה בהחלט להנות מהתמיכה הזאת בקידום
הערכים והיוזמות – כמעט כולנו מרוששים, וגם מי שלא
יכול להזדקק לכל עזרה כדי לקדם צדק בכנסת, באסיפות העממיות,
בתקשורת החברתית ובאסיפה הארצית.

אבל בוא נחזור רגע לאתגר שעלה כאן;
השחקנים הישנים לא מדברים לכאורה את השפה שלנו,
אפילו שהיינו מסכימים בקלות עם המשימות שלהם:
הם היו כאן כבר לפנינו עם צדק חברתי, סביבתי, זכויות אדם,
בע"ח, שלום וחינוך אלטרנטיבי. הם הצמיחו את היסודות הלוגיסטים
שהמחאה של הקיץ נתמכה על-ידם. איפה היינו היום בלי אגודת הסטודנטים,
דרור ישראל וכל העמותות ששמו כסף, חשבונות בנק שהיכלו תרומות,
ציוד, הקימו וניהלו מאהלים מאילת ועד דן?

הסיבה שהם לא מצליחים להרגיש מחוברים זה כי אנחנו בהחלט מצליחים
להביא משהו חדש שלא נראה כאן לפנינו… אתם מכירים אותו מהמאהל,
מהשיחות באסיפות הארציות ומהמדיה שלנו:
ההפך מהיררכיה, דמוקרטיה שטוחה/ישירה, מעגל במקום פירמידה.
אנחנו מסתכלים על אירגונים עם מנכ"לים וקשה לנו לראות אותם שותפים
אלינו, קרנות של פילנטרופים מריחות לנו מצביעות והעמותות
משעממות אותנו.

כל דור שמתעורר מביא איתו הבנות נוספות להבנות
של הדורות שהתעוררו לפניו – כנדבך על נדבך אנו עורמים איכויות
שמשקפות את הדהירה של התודעה לעבר שינוי השיטה:
זה התחיל עם איגודי עובדים לפני כמה מאות שנים, המשיך
למאבק מגזרי של נשים, שחורים ועוד, והתפוצץ בתודעה גלובלית
בשנות השישים. מאז התפכחה התנועה והגיעה למסקנה המרכזית
והחשובה ביותר – לא מחכים יותר למבוגרים שינסו לפתור.
לא רק שהם לא רוצים, הם לא יודעים איך.

לסיכום:
אנחנו בונים עולם חדש, ולא מתביישים להשתמש בכל מה שלעולם הזה יש להציע כדי לעזור.
אנחנו לא מחכים לאף אחד שיעביר חוק או יתן לנו הטבה.
אנחנו עובדים ביחד, אבל כל אחד מקפיד קודם על הפרויקט שלו.
אנחנו מביטים קדימה.
אנחנו יודעים את הדרך.
אנחנו סוכני שינוי.

13 responses to this post.

  1. מי כתב את זה?

    להגיב

  2. Posted by פזית ים on דצמבר 22, 2011 at 11:24 pm

    ממש כך!
    וכל צעד כואב…

    להגיב

  3. מעולה 🙂
    תודה.

    להגיב

  4. כתיבה נהדרת ונכונה! הזדהתי עם החבר'ה של פעם כבר ויתרו עליך, הם רואים שינוי חברתי כ"נהיה שמאלני", מכנים אותי "נועם חומסקי", והם לא מבינים שקשה לי לפתוח איתם שיחות חולין, החברתי והפוליטי הוא מה שאני מעוניין לדבר עליו..

    להגיב

  5. Posted by הפוסק on דצמבר 28, 2011 at 9:46 pm

    נייס:).

    להגיב

  6. Posted by משתמש אנונימי (לא מזוהה) on ינואר 29, 2012 at 5:06 pm

    אתה נשמע בנאדם מאוד רציני אחי!! תאשר אותי בפייסבוק יש לי כמה מילים להחליף איתך!

    shmulik uziel

    להגיב

  7. Posted by משתמש אנונימי (לא מזוהה) on מאי 30, 2012 at 8:15 pm

    מותר לשתף את הדף הזה בפייסבוק?

    להגיב

  8. Posted by משתמש אנונימי (לא מזוהה) on יולי 3, 2012 at 4:57 am

    האם חברה מודרנית מסוגלת לקיים דמוקרטיה ישירה? בחברה בגודל של 7 מליון איש, אני חושב שהדבר לא אפשרי, קל וחומר בחברות יותר גדולות כמו הודו או סין. אנו חייבים לבחור נציגים, לבחור ממשל ולהפגין ולכתוב בלוגים כאשר אנו לא מרוצים, אבל מי שרוצה דמוקרטיה ישירה עדיף שיעבור לקיבוץ.

    להגיב

    • תיאורטית-ארגונית – כמובן שזה אפשרי. לא יודע אחוזים מדוייקים, אבל אני מעריך שלמעל 80% מהאזרחים יש גישה לאינטרנט בבית, ולמי שאין אפשר ליצור גישה לאינטרנט (מתנ"סים וכו') בתקציב מינימלי.

      השאלה אם דמוקרטיה ישירה תעשה לנו טוב – האם בסיס הידע של כל אזרח מספיק כדי לבצע החלטות רציונאליות?

      להגיב

  9. […]  האם אתה סוכן שינוי? […]

    להגיב

כתוב תגובה למשתמש אנונימי (לא מזוהה) לבטל