שיחה עם אלוהים על מוות וחיים

הבוקר דיברתי עם אלוהים.
שיחה לא פשוטה, שבה הוא ענה לי על כמה שאלות.
הוא היה שמח על השיחה, והעיר שהוא הגיע כי קראתי.

לפני שלושה שבועות ויומיים אחי הבכור נפטר בגיל 32 מהתקף לב.
מה שמדהים במוות, ועוד מפתיע שכזה, זה כמה שהוא אמיתי.
אתה רוצה לחשוב על זה מהזווית שלך, לשאול שאלות,
אבל משהו בזה מכריח פשוט לקבל את זה.

בבית, כולם התרוצצו וחיפשו מה לעשות.
אני ישבתי בחדר ובכיתי, ואחרי שנגמר הבכי,
אזלו הדעמות, חשבתי על מה שקרה.
אין באמת מה להגיד, וזה מרטיט את כל המיתרים.

ברעד הזה, אתה נשאר ערום לרגע.
מה שגיליתי זה שהערום הזה יכול גם להיות נעים יותר.
אני חי בתל-אביב, ויש לי חשבון פייסבוק, וסלולרי,
וחמישה שותפים לדירה. אני נוטה ללכת לאיבוד בים של מידע, ודי קל לאבד את ההקשבה הזאת.

אבל יש חוויות שאי אפשר להסביר, וזו אחת מהן.
מוות. זה גם מילה כבדה.
עכשיו, לגבי השיח עם אלוהים, יש לנו דיאלוג מתמשך.
הנה אחת מהשיחות שלו עם חברי הטוב – אייס ונטורה.

אני חושב שהסרטון הזה נוגע לכל אחד ואחד מאיתנו.
כלומר, שלכולנו הזכות, והאפשרות לחוות חוויות הכאלו.
ועל זה בדיוק אלוהים דיבר הבוקר.

וזה היה המסר שלו:

כמה דברים אתה דוחה כי אתה מרגיש שעכשיו לא הזמן בשבילם?
שאין לך מספיק – זמן, כסף, מוזה, קשרים?
האם יש חבר שלא ראית הרבה זמן ואתה מצטער על זה?

אני שמתי לב שהדבר השכי חסר לי כדי להתעלות מעל ללשוטט בחוסר אונים באינטרנט,
בחיפושי אחר פיסות מידע חסרות משמעות הוא לתת-לקבל. להתמסר.

גיליתי את זה כשבאו לבקר אותי בשבעה,
או בלילה עם לבד אבא שלי(מחנק בגרון),
זה שלדבר עם אנשים, בשיחה שיש בה תכונה
הרבה יותר מספק וחשוב לי מרוב מה שאני עושה עם עצמי.

———————————————————————

חזרתי לעניינים ב15 לאוקטובר ברחבת המוזיאון,
והיה לי קשה מאוד. פעם ראשונה מחוץ לשבעה מאוד סוערת,
והמון אנשים שהתכנסו לקרוא לצדק חברתי.
הקצב של השיחות היה שונה, המבטים…
היה תחושה, אולי רק שלי, שאנשים הרבה פחות מעריכים כאן את מי שעומד מולם,
ואין להם מחשבות איך להטיב עם הזולת באופן ספציפי –
ההרגשה הייתה דומה לפייסבוק – הרבה אנשים שמפרסמים באופן כללי את תכולת המחשבות שלהם,
ומקווים לקבל כמה שיותר לייקים.
זה לא ביקורת. אני כזה 95% מהחיים שלי כנראה.
אני רוצה להשתנות, אני רוצה להתמסר בדאגה כנה לאנשים,
ולקבל את זה חזרה.

שאלתי את עצמי למה, אם זה נראה שלאנשים כאן יש הרבה מה לקבל אחד מהשני,
למה הם זה לא ככה. התשובה הגיעה מיד – כי הם שכחו שיום אחד כל אחד ואחד מהאנשים האלה, כולל אותם,
ימות. ושבינתיים, רק בינתיים, אנחנו חיים. רק לרגע.
בסופו של דבר…

אני לא יודע, זה מרגיש לי שאלף אנשים כתבו על הנושא הזה,
אלף פעמים בעבר.
שמעתם על זה כבר.
למה זה לא עובד?

למה אני לא מצליח לחיות כמי שהבין את זה, שהדבר היחיד שמעניק משמעות לחיים,
זה האנשים שאתה חולק איתם את המסע?
לא טוב היות האדם לבדו זה אנדר-סטייטמנט, איזה מין המשך חיים היה לי לבד?
מה בכלל אני עושה רק בשביל עצמי, בלי לספר על זה לאיש?

באיזה קשר אני עם אלה שאני באמת אוהב?
האם אני מטפל בהם? האם אני נותן להם לדעת כמה זה חשוב שהם מעניקים לחיי משמעות?
חשבתם על זה פעם שיום אחד תמותו?
שבעצם, כל הפלנטה הזאת תמות עוד איזה כמה מיליארדי שנים כשהשמש שלנו תיכבה?
זו רחבת ריקודים חברים, ולנוח בצד זו אופציה, לא המטרה.

ככה קמתי היום. שמח,כי סוף סוף הצלחתי לשים את הפוקוס על משהו באמת חשוב.
חשבתי לשתף אתכם.
♥