אין דבר יותר מעשי מאדם מלא בהשראה

ברגעים שכן

ניטשה אמר שמי שרוקד נראה משוגע בעיני מי שלא שומע את המוסיקה,
והרקליטוס הוסיף שלכל הערים עולם משותף, ואילו כל ישן פונה לעולמו שלו.
ראיתי באיזה סרטון שאנחנו 200 מיליון איש,
שזה 2.8% מכל האנשים בעולם.

יש כבר הרבה מועדונים שמנגנים את המוסיקה שלנו,
שבהם אנחנו נראים שפויים, ואם אתם לא זוכרים חכו לקיץ.
עזבו לקיץ, לאביב.

אופטימיות היא לא אופציה,
היא הדלק.
התקשורת לא יודעת לדווח על זה כי זה לא מדבר בשפה שלה,
והדרישות שלנו הן לא במספרים.

וזה קורה מהר יותר.
באוקטובר 2011 היו מחאות ב1,000 ערים ברחבי העולם על
השיעמום הזה שנקרא מודרניזם.
כבר מבינים שזה השיטה ולא אנשים,
כבר מבינים שבשביל שינוי צריך להיות,
כבר יודעים איך להתנהל מול הפלנטה.
תנו שנה, גג שנתיים.

בונים רשת של השראה שאי אפשר להפיל,
כי אין מרכז וגם לא פנים,
ואי אפשר לעצור רעיון שהגיע זמנו.

אנחנו הפצה תעשייתית של ידע,
אנחנו מבינים שהדבר הכי חכם לעשות
זה להפוך את כולם להכי מוצלחים שאפשר.
קוד פתוח, מבוזר, שיוויני ומתורגם לכל השפות –
הפתרון הפך להיות מתקשיבו לי,
לתקשיבו לעצמכם.

להקשיב זה להיות מוכן להשתנות.

 ברגעים שלא

חוסר עקביות מוציאה אותי מדעתי יותר מכל דבר אחר
זה והויתור מראש על הכנת מרחב ליצירה.

במעגל חשמלי יש חומר מוליך וחומר מבודד.
כשלאנשים יש משהו להגיב אחרי כל משפט,
כשאני מדבר מהר כשתורי מתוך כבוד ואז מחכה שעה,
כשאני רגיש למעגל ומנסה להוליך אנרגיה,
ויש בו, בלי ידיעתם, מבודדים.

אין לי סבלנות.
אני יותר צודק.

ועכשיו מילה על הספונסרים שלנו

בימים של טירוף וחוסר צדק בעיר גוטהאם,
הגיבורים שלנו הם היחידים שבוחרים להלחם בחושך באמצעות אור.

הם זוכרים לאן הם רוצים להגיע,
ולכן תמיד יודעים לנווט נכון בעכשיו.
האהבה, המבט בעיניים,
ובעיקר הדממה מנחים את דרכם.

המשימה:

לאחד בין השחקנים החדשים, מלאי המרץ והסקרנות
לשחקנים הותיקים, מלאי הניסיון והידע.

ללמוד איך לעבוד מתוך התשוקה שלהם,
ולהצית את הלהבה בעיניים של חבריהם.

והכלי הכי טוב למדידת הצלחה?
לשאול –
"לכמה אנשים אני מאפשר לגדול במה שאני עושה?"

איך מצטרפים?

אף אחד לא יודע מי הם הסוכנים
הם מופיעים ברגעים הקשים ביותר,
ואז כשאתה מסתובב להגיד תודה,
אתה מוצא רק אוהל מחסה מתנפנף ברוח.

סוכני המעבר –
ההרשמה פתוחה לכולם,
תחילת העולם קרב.